האינסטלטור האורגני

תרצו לחם כוסמין עם צרורות דשא?

כולם מדברים על כלכלה ועל יוקר המחיה אבל יש אנשים שבאמת עושים. וזה לא פוליטיקאים ששופכים כסף על הראש של מנהלי מדיה חברתית כאילו כסף נושר להם כמו קשקשים מהשיער המרשים שלהם. לא. אני מדבר על אנשים שגרים בדירה מתחת לדירה שלכם בבניין, ושהבינו שבמסלול של משכורת-עו"ש-משכנתה-פנסיה הם לא יגיעו לשום מקום ולכן בדקו טוב שאין מאחוריהם ניידת משטרה, תפסו את ההגה, סובבו אותו חזק ימינה, בלי להיכנס באף אחד חלילה, והתחילו לנסוע על השוליים. כאלה פוליטיקאים אנחנו צריכים.

הבנתי שיש איש כזה קרוב מאוד אלי, בשנייה שהגיע הריח החריג ההוא לאפי. אף אחד לא אופה פה, כולם עסוקים בלעקוף את התיירים הצרפתים ולקרוס מול הטלוויזיה שלהם בערב, בבוקר מריצים את הילדים לגן כמו חמורים שיוצאים למרעה, בלילה לא נרדמים בגלל אזעקה אקראית או מחשבות טורדניות. למי יש זמן לאפות? אבל הוא דווקא התחיל לאפות, בדירה מתחת, ולמכור את הלחם שאור עם דבש, אבקת טחינה וגרעיני זיתים שלו פעם בשבוע, ליד האינטרקום. הלחם היה לא רע, לעיס מאוד, עם טעם לוואי חיובי פחות או יותר. הייתי מחמיא לו עוד אבל מכיוון שאני לא רוצה שיזהו דרך הטקסט הזה על איזה לחם מדובר ומי הוא האיש, אני בכוונה מטשטש קצת את פרטי הלחם. למעשה כל מה שכתבתי עד כה על הלחם לא היה מדויק. אין בו דבש או אבקת טחינה. תשכחו מהמרכיבים האלה. וזה גם לא השכן הזה או בכלל מישהו שאני יודע מיהו. מעולם לא הרחתי את הלחם הזה. זה סיפור דמיוני.

בכל מקרה, אותו שכן מוכשר שהיה אופה מדי שבוע לחם כוסמין עם פתיתי גפן, סילאן וצרורות דשא כבושים, ושהיה מוכר אותו בצד ההפוך לצד של האינטרקום, כלומר מהחניה האחורית, הבין שהוא עלה פה על משהו. אני לא מדבר פה על שאלות כבדות משקל שגם כלכלנים זוכי פרס נובל ניצבים מולם נבוכים כמו מול צנצנת מברשות השיניים של אדם אחר בבוקר קר אחד שבו התעוררו ולא הבינו איפה הם, אלא על משהו פשוט בהרבה, היכולת שלך להפעיל את התנור, לדחוף פנימה כל מיני דברים, ואז להוציא אותם, לתת אותם לאנשים אחרים שנותנים לך בשביל זה נניח דבק שהם לא צריכים, כרית טיסה, או משהו שמייצג את הערך של הפריטים הללו ומאפשר לך לרכוש אותם בזמנך הפנוי, בחנות הדיוטי פרי או בטמבור. והשכן הזה הבין שאם יש בידיו את היכולת הזאת, כמו שהיתה אולי לאבות אבותיו, למה שלא יעשה בה עוד שימוש.

הבנתי שמשהו נוסף קורה בשנייה שהגיע קול הפעיה החריג ההוא לאוזני. השכן קנה עז והחזיק אותה בחדר של בנו בן השבע. הילד אהב חיות אז לא היתה בעיה. הוא גם החזיק שם צב. עם העז התחיל השכן לייצר גבינות. זה לקח אמנם זמן, בדרך קרו לו כל מיני אסונות קטנים, העז מתה, הוא נאלץ להחליף אותה וגם העז השנייה מתה, בסוף הוא מצא דרך לקנות חלב עזים טרי מאיזה משק אורגני לא-חוקי על פסגת אחד מהרי הגליל, ומהחלב הזה הוא ייצר גבינות. את הגבינות הוא מכר עם הלחם, בגינת השעשועים השכונתית, בימי שלישי אחרי הצהריים, שהיה משום מה זמן שיא בגן הזה בגלל שבאיזו תקופה עתיקה, לפני חצי שנה, ימי שלישי אחר הצהריים היו הימים שבהם הגיע לשם מחסל מזיקים מפורסם אחד עם טנדר מזמר, שעליו קרוסלה של מקקי עיסת נייר ענקיים. הילדים היו משוגעים עליו וההורים העייפים היו לוקחים אותם להישען על גדר הגינה ולהביט בו בעיניים בוהקות.

אבל המחסל מת, או חלה ומת, או נטרף יחד עם הטנדר שלו על ידי תוכי רצחני כמו שקורה לפעמים בסביבת רחוב קפלן/ מתחם שרונה/ אבן גבירול אם לא נזהרים, ולא הגיע יותר. ההורים, שרובם פועלים מתוך מנגנון אינרציה מסתורי שלא מאפשר להם להבחין אם מה שהפנט את ילדיהם עדיין קיים, המשיכו להגיע לאותו מקום עוד חודשים ארוכים, בדיוק כמו אותם הורים אחרים שהמשיכו להגיע עם ילדיהם לג'ימבורי אחד שאני מכיר גם לאחר שהג'ימבורי נסגר, מנהלו נכלא, הבניין בו פעל נהרס, ובקרקע שעליו עמד נפער בור עמוק בגלל פגיעות מטאור והם המשיכו להגיע לשם כמו ציפורים ליבשת שכבר טבעה, ולבסוף הבחינו שמידת ההתלהבות של ילדיהם פגה, ייחסו זאת לכך שילדיהם התבגרו, ועברו לחפש עבורם פעילות אחרת. כך גם עם מחסל המזיקים (לפני המעבר למקום אחר) וכך גם השכן שגילה את אותו המון ילדים משועמם שמחכה למחסל הבלתי-קיים עוד, זיהה את ההזדמנות והתחיל להגיע לשם כדי למכור להורים ולילדיהם לחם מחיטה טרום-נבוטה, פירות יער וקליפה של אגוזי מלך, ולצדו גבינת עזים טרייה.

כשנסתמה אצלי האסלה ערב אחד ורפי, האינסטלטור הקבוע שלי, עבדקן חרדי אלמן שמגדל 11 ילדים בדירת חדר בבני-ברק ולעתים מביא אתו שניים או שלושה ילדים, שעומדים מאחורי חריץ ישבנו ושואלים אותו שאלות על הבריאה תוך כדי שהוא מפרק שסתומים ועונה להם בסבלנות על מעשיו של האל בכל אחד מימות השבוע שפתח את הקוסמוס, לא ענה לי, אולי היה עסוק באיזו תפילה, - ירדתי אל השכן ושאלתי אותו אם יש לו עבורי איזה אינסטלטור. "בשביל מה אתה צריך אינסטלטור?", הוא שאל. "נסתמה לי האסלה", אמרתי, "זאת בעיה". "אבל בשביל מה האינסטלטור?", הוא שאל. השיחות שלנו עד אותו ערב היו קצרות מאוד. החלפנו משפטי ברכה לקוניים בחדר המדרגות, לעתים עודדתי אותו בעניין הלחם, פעם אחת אפילו סיפרתי לו על משהו שעשיתי איפשהו פעם באיזה מקום, עם מישהו, פשוט כי זה נראה לי מתאים למה שדיברנו עליו באותו רגע. אבל מעולם לא יותר מזה.

שאלתו בעניין האינסטלטור נראתה לי קצת משונה. "האינסטלטור יתקן את האסלה", אמרתי, "אינסטלטור הוא איש מקצוע שעוסק בתיקון אסלות". "איך הוא מתקן אותן?", שאל השכן. הסתכלתי עליו כמה זמן. "הוא בא עם הציוד שלו ומתקן אותן", אמרתי. "איך הוא יודע איך לעשות את זה?", הוא שאל. "הוא למד", אמרתי, "זה מקצוע". "מקצוע!" הוא פלט בלגלוג, "לכל אחד יש מקצוע! גם לאופה יש מקצוע, לגבן יש מקצוע, מכיר את המלה גבן?? גבן! הוא קורא לעצמו גבן! רק לי אין מקצוע, אני בסך הכל מתקן אופניים לשעבר, והנה - מי מוכר פה את הלחם הכי טעים עם גבינת עזים?" לא אמרתי כלום. "מי?" הוא שאל שוב. "אני מניח שאתה מתכוון לעצמך", אמרתי. "נכון", הוא אמר, "אני יודע לאפות יותר טוב מכל האופים ולגבן יותר טוב מכל הגבנים ואתה יודע מה עוד?" "מה?" שאלתי. "אני גם יודע לתקן לך את האסלה שלך יותר טוב מכל אינסטלטור".

"או-קיי", אמרתי, "בוא ננסה". "מתי?", הוא שאל, מעט חושש פתאום. "עכשיו", אמרתי, "בוא נראה. בתנאי שאתה לא מפרק אף מרצפת ואם יש נזק - אתה משלם אותו".

הוא מצמץ מולי עשר או עשרים שניות. אחר כך אמר "או-קיי",  נעל את הדלת מאחוריו והתחיל לרדת במדרגות למטה. "הדירה שלי היא למעלה", אמרתי לו, "אני השכן שלך מלמעלה, תקרא את הטור הזה, אני מתאר שם בפתיחה בדיוק איפה אתה גר ביחס אלי: 'אבל הוא דווקא התחיל לאפות, בדירה מתחת, ולמכור את הלחם שאור עם דבש, אבקת טחינה וגרעיני זיתים שלו פעם בשבוע, ליד האינטרקום'. זוכר? אתה גר בדירה מתחת, זאת אומרת שאני גר בדירה מעליך".

הדברים שלי גרמו לו אמנם להסתובב אלי לזמן מה אבל אחר כך המשיך לרדת. "לאן אתה הולך?", צעקתי אחריו. "אני הולך להביא ענפים", הוא זרק לי מעבר לעורפו. עמדתי וחיכיתי. לא מצאתי לנכון להצטרף אליו, זה היה מצטייר כמו הסכמה לטמטום הזה. בסופו של דבר הוא עלה מן החצר, בידו כמה ענפים. היה נדמה לי שגם האף שלו מרוח קצת בבוץ, כמו כלב שרחרח בתוך ערימת עלים. היה סתיו, ובחוץ היו אמנם עלים. רציתי לשאול אותו מה קרה לאף שלו, אבל דחיתי זאת לאחר כך. אולי כקלף שאשתמש בו נגדו.

נכנסנו אל הדירה שלי. הוא ניחש מיד היכן השירותים כיוון שגרנו כאמור זה מעל זה, אז המבנה הסניטרי היה דומה. האסלה היתה סתומה עדיין. הוא התחיל להתעסק שם עם הצנרת, לא לפני שביקש ממני פיליפס. פירק שם משהו לא מהותי והתבונן בו לעומק. כל אותו הזמן השגחתי עליו בחשד, ולאחר שסיים להתבונן לקח את הענפים שהיו זרוקים לידו על הרצפה והחל לרסק אותם לשברים, אגד אותם יחד, ואת מה שנוצר ניסה לדחוף לתוך האסלה כאילו כדי לייצר איזה אפקט. "אתה חושב שזה עובד?" שאלתי אותו. הוא לא ענה. אחרי כמה דקות של בחישה באסלה התיישב על הרצפה וחשב. ואז עזב את חדר השירותים, יצא מהדירה וירד שוב אל החצר, כך הבנתי לאחר מכן, כאשר חזר עם זר ענפים חדשים, וגם עם עוד משהו שנראה כמו שקית שנקרעה לכדי יריעה. הוא פרש את השקית על מי האסלה העכורים (בלשון המעטה) דחק פנימה ענף ארוך והחל לסובב את השקית בתנועה ספירלית. משהו קרה שם. איזה קסם. אין לי מלה אחרת לתאר. נשמע קול של שאיבה מהגיהנום והסתימה השתחררה. השכן הוריד את המים כמה פעמים, עמד עוד כמה זמן ובחש באסלה הנקייה עם הענף שלו. אחר כך שרבב את שפתיו וגירד בראשו. "זהו", הוא אמר, "פתרתי לך את הסתימה". הוא ביקש שאשלם לו בירקות כתומים.

משהו במה שקרה באותו ערב נטע בו איזה ביטחון, ככה אני מפרש את מה שקרה אחר כך. הוא התחיל להציע שירותי שרברבות אורגניים, כפי שכינה אותם, בשכונה. כל הציוד שלו היה ענפים שהיה אוסף בחצר הבניינים, לפעמים עלים או איזה פרח. אחר כך הוסיף גם שירותי חשמלאות - היה מגיע אל דירות ומטפל בארון החשמל, במפסקים, בחוטים עצמם, באמצעות כפות ידיו בלבד, עטופות באיזו כפפה מצמר של לאמות, שקנה בטיול באוסטרליה או מקום אחר. מדי פעם היה מבקש פיליפס, אבל זה הכל.

מכאן באה האצה חדה - הוא הציע טיפולי שיניים, מניקור, ייעוץ הנקה, ניתוחי ראש, הכל אצלו בבית על ספה שבנה בעצמו מגזע אקליפטוס. אשתו וילדו בן השבע היו מסייעים לידו, היה שם גם צב, על הקיר היו תלויות מאנדלות שצייר בעצמו, הכל עבד. אפשר היה להעריך שכל זה ייגמר רע מאוד, באיזו פשיטה של אחד הגופים הרבים מאוד שעל תקנותיהם צפצף בגסות, אבל לא. זה עדיין שם. הוא מציע היום גם שירותי ראיית חשבון טבעוניים, ייעוץ משפטי, לימודי נהיגה למשאיות, שמעתי שהוא מאמן מנכ"לים לקראת כניסה לכלא וטניסאים לקראת טורנירים גדולים, הם משלמים לו בתבלינים וחפצי עזר קטנים, מקצצי ציפורניים ומזלגות, לעתים איזה משהו יותר שימושי, כמו בטרייה. אני לומד ממנו הרבה, מאחל חיים כאלה לכולנו. נזכרתי בכל זה כי אתמול דפק אצלי בדלת ושאל אותי אם יש לי מכשיר פקס. הוא הודה שאת זה הוא עוד לא הצליח לעקוף, ואולי גם לעולם לא יצליח. "אין שלמות בחיים האלה", הוא אמר. כאלה פוליטיקאים אנחנו צריכים.

תגובות

|
X
X

Send this to a friend