עזבתי את בית הורי לפני תשע שנים ועברתי לעיר הגדולה כדי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב. בשנתיים-שלוש הראשונות שקעתי בלימודים ולאחר מכן בעבודה, ולא לקחתי חלק בפעילות הפוליטית של התאים השונים באוניברסיטה, ידעתי שיש הרצאות של אנשי ציבור שמגיעים לדבר, שיש פעילויות שונות, אבל לא העליתי על דעתי להשתתף בהן או אפילו להתעניין בזה.

כעבור כמה שנים התחלתי להשתתף בהפגנות, הורי לא אהבו את הרעיון וחששו שיעצרו אותי,שיסמנו אותי בנקודה שחורה. שזה ישפיע לרעה על העתיד שלי, שמעסיקים לא ירצו לקבל אותי לעבודה, שמוסדות אקדמיה ייחסמו בפני.

בקיץ 2011 דיברתי עם אבא שלי וסיפרתי לו שאני מתכננת להשתתף בצעדת השיבה המיועדת למחרת. הוא נשמע מודאג ואמר לי שעומד להיות ממש חם מחר. הוא הביע את חששו שאם אני אצעד בשמש הרבה אולי אני אתעלף. כמובן שהתכוון לרמוז לי שהוא חושש מפני עימותים.

במתקפה האחרונה על עזה (מה שהמערכת הצבאית והתקשורת קראו לו "מבצע צוק איתן"), הורי היו מודאגים, ובכל פעם שהם שמעו על ירי רקטות לעבר תל אביב, הם התקשרו לשאול אם אנחנו בסדר ואם בכלל בטוח להסתובב בעיר בתקופה כל כך מתוחה.

באותם שבועות השתתפתי בכמה הפגנות בתל אביב וביפו, מבלי לשתף את הורי. בכל פעם שאמי או אבי הפצירו בי לא להשתתף בהפגנות, שתקתי, ואז הם היו מפצירים בבן זוגי לשכנע אותי שלא ללכת להפגנות. השיא היה, כשאמי התקשרה בשבת אחת בערב לבקש שנבוא אליהם לפחות להעביר את הלילה הזה שבו החמאס איימו לירות על תל אביב בדיוק בשעה תשע בערב, באותם רגעים כבר הייתי על האוטובוס בדרך להפגנת מחאה בכיכר השעון ביפו. הרחובות היו ריקים וכך גם האוטובוס, בחיים לא ראיתי כך את העיר הזאת, כאילו לבשה רוחות רפאים באותו ערב. פחדתי. באמת שפחדתי, וחששתי לדחות את ההצעה של אמי לבוא אליהם לבאקה אלגרבייה, מקום יותר בטוח מתל אביב באותם ימים.

דחיתי את הצעתה בנימוס ואמרתי שלא קל לארוז תיק לתינוק ולנסוע עכשיו בלילה, ואם יקרה משהו בדרך? עדיף להישאר בבית, יש לנו מקלט והכל בסדר. נדמה לי שאמא שלי הרגישה שאני מסתירה ממנה משהו. כשסיימתי את השיחה, סימסתי לאחותי הצעירה שאני בהפגנה, ושלא תעז לספר משהו בבית.

איחוד בין חד"ש ובין בל"ד ורע"ם? – שרון לוזון

השיחה ההיא עם אמא שלי העירה בי פחדים שאף פעם לא חשתי: שעכשיו זה רציני, שעכשיו זה אחרת. הגעתי לכיכר השעון, התקבצו שם בערך 30 אנשים, פגשתי חברה וישר שאלתי אותה אם היא יודעת איפה אפשר להסתתר במקרה של אזעקה, הרגשתי את הלב דופק בחוזקה רבה, לעזאזל, השארתי תינוק בבית ובן זוג שלא הצליח למנוע ממני לצאת להפגנה, ומה אם יקרה לי משהו?

בשעה 21:03 נשמעה האזעקה הראשונה: אני עוזבת מהר את השלט שאני מחזיקה ביד ורצה למצוא מחסה, הנפילות נשמעו קרובות מאוד, אחרי כמה דקות אנחנו חוזרים לכיכר להפגין, ושוב נשמעת אזעקה, אני רצה מהר, בפחד לא מוכר, ואז מחליטים לפזר את ההפגנה כי זה נהיה מסוכן מדי, ואני חושבת רק על דבר אחד – להגיע הביתה בלי שעוד אזעקה תתפוס אותי בדרך, אני רצה לתחנת האוטובוס הקרובה, העיר עדיין שוממה, וכל שנייה שעוברת בלי צפירה אני מודה לאל, אני חשופה ברחוב, איפה אני אתחבא? בדרך אני  מחפשת כל הזמן  כניסות של בניינים שאפשר להסתתר בהם, הזמן נראה כמו נצח עד שהאוטובוס מגיע, אני מגיעה תוך כמה דקות ורצה אל הבית שלי המוכר והאהוב. זהו, הגעתי. אמא צדקה, באמת לא בטוח אצלנו.

לא גדלתי בבית פוליטי, והורי תמיד חששו, ועדיין חוששים, ממה שהמדינה ומוסדותיה עלולים לעשות למי שמעז למחות, אחרי הכל אנחנו רק ערבים במדינת היהודים: אם זה הפגנה או צעדה לא קיצונית, אז זה בסדר, כך תמיד אמרו הורי, אבל עדיף לא להשתתף בכלל בהפגנות, בשביל מה את צריכה את זה?

היום אני מבינה יותר ויותר, שזה גם החשש שלהם שיקרה משהו, אבל גם ההבנה שלהם שזה לא באמת ישנה. בכל זאת, הם ראו דבר או שניים במשך החיים במדינה הזאת, והדבר היחיד שעלול לצאת מזה, זה הרס אישי עבור המתכננים והמשתתפים בארועי מחאה כאלה. בכל פעם שהנושא הזה עולה בבית, אבא שלי שולח מבט של "את צעירה ואת מאמינה שיש עוד סיכוי, אבל את עוד תגדלי ותביני". 

אור-לי ברלב – משילות

*

בשיתוף "כולאננה" יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית