כן, הכותרת לא נראית הגיונית. בכלל לא, כשחושבים על זה, אפילו הזויה. אם כך, למה זה הגיוני ללא מעט אנשים, כשמדברים על איחוד בין חד"ש ובין בל"ד ורע"ם? אה, ברור למה, כי אלו שלוש "מפלגות ערביות", הרי אפילו הסוקרים מתייחסים לשלושתן כמקשה אחת. הם אפילו דוחפים את שלושתן לאותה עמודה בסקרים, משל היו זהות בדעותיהן ומצען. גם מפלגות השלטון והמרכז מתייחסות באותו אופן מפלה ומדיר לשלושתן. ואם הממסד ממילא מתייחס אלינו כאל גוש אחד, ואם התקשורת והסוקרים גם – למה שלא נזרום עם זה?

ובכן – לא.

אני סוציאליסט, אני מאמין בחתירה לשוויון כלכלי ולצדק חברתי, אני דוגל בפעולה פוליטית המבוססת על מעמד ולא על לאום, על ראייה רוחבית ולא אנכית. על פוליטיקה של מעמד שאינה מבטלת או פוסלת פוליטיקה של זהות, שאינה מקדשת את הזהות על חשבון הסוגיה המעמדית. את כל אלו אני מוצא בחד"ש. כל זה לא קיים במועמדות האחרות לאיחוד.

הרעיון שחד"ש תלך יחד עם בל"ד ורע"ם כי "שלושתן ערביות" הגיוני בעיני כמו ליצור מפלגה יהודית מזרחית בה ישבו יחד שולי מועלם ומוסי רז, מאיר שטרית ומיכאל בן ארי, יצחק תשובה ועמיר פרץ, יחד עם כל ש"ס – בשם הטיעון שכולם מזרחים.

חד"ש היא מפלגה ערבית-יהודית. זה מוטיב מרכזי בה, וכזו היתה במשך כל גלגוליה, מאז קום המדינה. זה חלק מייחודה וחלק בלתי נפרד מזהותה. בזה היא שונה מכל מפלגה אחרת בישראל. מפלגה שהיא משותפת בהגדרה. קל לראות איך שותפות זו תיעלם ותתמסמס במפלגה ערבית מאוחדת.

בל"ד היא מפלגה לאומית, יש שיאמרו לאומנית. מפלגה בורגנית באופייה, ובעיקר מפלגה בדלנית. במובנים רבים בל"ד היא המקבילה של הליכוד. בבל"ד נמצא את ה"ימין" של ערביי ישראל (עם או בלי מרכאות), את בני דמותם של גדעון סער ויובל שטייניץ, לימור לבנת ומירי רגב. בניגוד לחד"ש, בל"ד אינה תומכת בהגדרה עצמית לשני העמים. לו היו הדברים תלויים בבל"ד – היתה לנו מדינה פלסטינית עם אוריינטציה פאן-ערבית, לצד מדינת כל אזרחיה שבה יש הפרדת דת ממדינה.

הרצוג ולבני לא מבטיחים כי לא ישבו בממשלת נתניהו

רע"ם היא, במובנים רבים, הש"ס של המגזר הערבי. כך למשל, קיים דמיון רב בין הצהרותיהם של נסים זאב וההצהרות של אברהים צרצור בכל הנוגע להומואים, ומבחינת שניהם זו "בעיה" שלשמחתם "לא קיימת אצלם". היחס של צרצור לזמרות כמו ננסי עג'רם או הייפא והאבי מזכיר מאוד את הדרת הנשים והשתקת זמרתן שאנו כה מתקוממים כנגדה אצל הדתיים היהודים. התנועה האיסלאמית אינה שונה בהרבה מהמפלגות החרדיות בשאלות של מוסר, מגדר ועליונות כתבי הקודש.

אז למה הם שולחים אותנו להתאחד ולהתמזג עם מדירי נשים והומופובים? למה להתאחד עם מי שלא מאמינים בפעולה משותפת ערבית-יהודית, ותחת זאת מסתגרים מאחורי מסך של התבדלות ועוינות?

תומכי האיחוד הערבי טוענים שאיחוד שכזה יהיה תגובה נאותה לגזענות ולרדיפה מצד הימין היהודי. אני טוען, שהמענה לגזענות הוא פעולה משותפת ערבית-יהודית. חד"ש חזקה ומתחזקת תהיה תשובה טובה יותר מאשר כניעה להדרה ויצירת גטאות נפרדים ונבדלים על בסיס מפתח לאומי.

הפועלת הערבייה והקפיטליסט הערבי לא ימצאו שפה משותפת, יותר מאשר הפועלת היהודייה והקפיטליסט היהודי. כך גם לגבי ההומו הערבי והאיסלמיסט הרדיקלי. לשורת הקופאיות בשופרסל – רוסייה, ערבייה, מזרחית ואתיופית –יש יותר אינטרסים משותפים מאשר נקודות מחלוקת. לכולן אותו תלוש משכורת מעליב, ואותו פער בלתי נתפש לעומת המנכ"ל שלהן.

ואז שולפים לנו חסידי ההיטמעות והמהילה את הטיעון הפרגמטי – אחוז החסימה. רוצה לומר, אחוז החסימה החדש שמכניס לכנסת רק מפלגות שמגיעות לארבעה מנדטים. כן, זה נכון, זה מפחיד ומדאיג. וחד"ש אינה המודאגת ביותר מכך. אך גם לזה יש מענה: בשתי מערכות הבחירות האחרונות השיגה חד"ש ארבעה מנדטים, ובכל הסקרים האחרונים היא יציבה למדי על רמה של חמישה מנדטים. אפשר וצריך להבטיח תוצאה זו ואף להגדילה – ומטרה זו תושג לא על ידי איחוד עם מי שערכיו שונים בתכלית, ולא על ידי כניעה לאחדות לאומית על חשבון אינטרסים מעמדיים.

מה שאנחנו צריכים לעשות זה ליצור רשימה ראויה. חד"ש חדשה. רשימה צעירה יותר, רשימה נשית יותר, רשימה שתמשוך מצביעים ולא כזו שמצביעים לה בשל היעדר אופציות. זו הדרך לגדול, וזו הדרך להבטיח את שמירת הקול הייחודי של חד"ש שבלעדיו אין שמאל אמיתי ויציב בישראל.

והערת אזהרה היסטורית, לסיום:

היתה כאן פעם מפלגה גדולה, מפוארת, ערכית, ובעלת אחיזה בציבור שקראו לה מפ"ם. מפלגה עם ציבור משלה, עם יישובים המזוהים אתה, אפילו עם עיתון משלה. כשהיתה עצמאית נע כוחה בין 19 מנדטים ל-8 מנדטים. אבל אז החליטה להתמזג עם מפלגת המערך, ונשארה שם למשך 20 שנה. בבחירות 1988 שוב רצה מפ"ם לבדה, והצליחה להשיג שלושה מנדטים – ובכל זאת בבחירות הבאות נפלה לחיקו של איחוד אחר, עם מרצ.

אמנם, האיחוד עם מרצ הגדיל את כוחה של מפ"ם משלושה לארבעה מנדטים, ואחד מחברי מפ"ם אף הגיע לימים לראשות מרצ. אך איפה מפ"ם עצמה? היכן ערכיה? היכן האידיאולוגיה שיצרה? מישהו שמע עליה לאחרונה? מזהה את טביעות האצבע שלה?

החברות והחברים בחד"ש צריכים לראות את גורלה של מפ"ם כתמרור אזהרה, סיפור עצוב שמגלה לנו מה קורה כשמעדיפים הישגים קצרי טווח ושיקולים אישיים על פני מורשת ומסורת אידיאולוגית וציבורית. יש מעט מאוד מפלגות אידיאולוגיות אמיתיות בישראל, חבל שזו שמייצגת את השמאל האמיתי, המשותף, הסוציאליסטי, הדמוקרטי – תטמיע עצמה מרצון באיחוד שיטשטש את זהותה, ימהל את ייחודה ואולי אף יבלע אותה, עד כי לא תמשיך להתקיים.

שרון לוזון הוא חבר הנהגת ארגון העובדים "כוח לעובדים". בשתי מערכות הבחירות האחרונות היה פעיל בחד"ש ושימש כציר בוועידת חד"ש