20% מהזוגות הצעירים שהופכים להיות הורים יורדים אל מתחת לקו העוני. זה נתון בלתי נתפס. הסיבה המרכזית לכך היא שבישראל, בכל הנוגע למעטפת שירותי הטיפול והחינוך לגיל הרך – המשפחות הצעירות מופקרות לחלוטין לגורלן. למעשה, עד שהילד מגיע לגיל שלוש על הזוג הצעיר למצוא מערכות טיפול ותמיכה פרטיות שעלותן אלפי שקלים בחודש, להיעזר בסבים ובסבתות שיצאו לפנסיה או להתפלל שיצליחו להשתחל לרשימות ההמתנה של ויצ״ו או של נעמ״ת, שגם הן כבר קורסות תחת הביקוש.
אבל, רגע – לא היה פה שר אוצר שהבטיח לדאוג בדיוק לפלח זה באוכלוסיה? בשנה האחרונה שר האוצר כחלון הלעיט אותנו בכל מיני צ׳ופרים ופיצ׳רים מגניבים במטרה להקל על אותו ציבור, שקורס תחת העוול הכלכלי של הבאת ילד בישראל. הבעיה היא שהורדת המכסים על עגלות מאמריקה והפחתת מסים אולי מספקות כותרות יפות במדורי הכלכלה, אך פחות עוזרות לזוג צעיר ששולח את התינוק שלו לגן לגמור את החודש.
צעדת העגלות, אוגוסט 2011. צילום: אסף ברנר
תוכנית "נטו משפחה" של שר האוצר מבקשת להחזיר לנו כסף על ידי הפחתת מכסים על בגדי תינוקות והוזלה זמנית על צהרונים ועל נקודות זיכוי. תוכנית "נטו ילדים" שנולדה ממש אחריה, כבר רוצה לצ'פר אותנו עוד קצת עם הוזלות במחלקת התינוקות: מוצצים, בקבוקים ועוד. גם בהורדת המסים שהכריזו כחלון ונתניהו, ביקשו להקל לנו על הכיס בחסכון של כמה עשרות שקלים בשנה.
סך הכל פיזרו נתניהו וכחלון בשלושת התכניות המפורסמות הללו כ-4 מיליארד שקלים. באותו הכסף כמעט אפשר היה להמשיך את המהפכה שהתחלנו ב-2011, בצעדת העגלות, כשהצלחנו ביחד ללחוץ על הממשלה להחיל את חוק חינוך חינם מגילאי שלוש. אולי לא היינו מכופפים את מחירי המוצצים, אבל היינו מצילים משפחות שההחלטה ללדת הורידה אותן אל מתחת לקו העוני.
הדרך לשיפור מצבן הכלכלי של משפחות בישראל לא מתחילה ונגמרת בהנחה או בהפחתת מסים מינורית, אלא בשירותים ממשלתיים. המדינה יכולה הייתה לקחת את אותו התקציב ממשו לבניית תשתיות חינוכיות תומכות למשפחות ולבניית פעוטונים איכותיים, מפוקחים וחינמיים מיד אחרי חופשת הלידה.
כלומר כסף זה יכול היה להעניק סוף סוף לאזרחי ישראל חוק חינוך חינם אמיתי, בלי תשלומי הורים וטריקים אחרים שלמדנו להכיר כבר מזמן. הוא יכול היה לאפשר להורים להתפרנס ולפרנס את משפחתם מבלי להידרש לתשלומי מטפלות ומעונים פרטיים עד גיל שלוש. עוול כלכלי שכזה חולב ממשפחה צעירה בסביבות 90,000 שקלים (!) על כל ילד שנולד. את החור הזה בכיס כחלון מנסה למלא עם הנחה על מחיר המוצצים והעגלות?
חשוב להבין שבסופו של דבר מדובר ההשקעה בשירותים ממשלתיים בעבור ילדים קטנים היא החלטה נכונה יותר, לא רק מבחינה ערכית אלא גם מבחינה כלכלית. ההשקעה בגיל הרך משתלמת הרבה יותר מהנחה של שנתיים על צהרון: יותר נשים עובדות, יותר משפחות מתפקדות והתחלה שוויונית יותר לילדים שלנו. גם מחקרים מראים שעל כל שקל שהמדינה משקיעה בגיל הרך, היא חוסכת להורים, ולמשק כולו, בין שבעה לשנים עשר שקלים בעתיד.
לצערנו כחלון כשל פה פעמיים. בפעם הראשונה כשהחליט להניף את הדגל הצרכני ובפעם השנייה כשגם בדגל הזה הוא לא התאמץ לכונן שינוי מהותי. הרי אם היה רוצה שר האוצר להשפיע באמת על ציבור ההורים הצעיר, הוא היה נלחם במחירי תחליפי החלב ולא בהורדת המכסים על עגלות.
אני בטוחה שלשר האוצר יש כוונות טובות אבל בשורה בשבילנו אין לו כי מבחינת השקפת עולמו, אנחנו בראש ובראשונה צרכנים ולכן הנחה פה ושם תעשה מבחינתו את העבודה – למתג את עצמו כשר אוצר חברתי.
הכותבת היא מנהלת הזירה הציבורית של קרן ברל כצנלסון ומיוזמות מחאת העגלות בשנת 2011
and then