אין כמו יום ירושלים כדי להמחיש את עוצמת הפער בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה. מצד אחד טקסים ממלכתיים, חגיגות רשמיות ומסעות מאורגנים של מיטב נוער האולפנות והישיבות התיכוניות למצעד "ריקודגלים", ומצד שני תושבים שחיים בעיר לא פשוטה, עם שלל אתגרים חברתיים שלא זוכים למענה. עבורם החגיגות מבשרות בעיקר שיבושי תחבורה.
אבל יש עוד צד, שאותו ממעטים לספור. כמעט 40% מתושבי ירושלים הם פלסטינים שמתגוררים במזרח העיר. רובם הגדול מוסלמים, רובם הגדול אינם אזרחי מדינת ישראל, והם מופלים לרעה על ידי הממסד כמעט בכל היבט. עד כדי כך לא סופרים אותם שלקראת יום ירושלים פרסם דף הפייסבוק של עיריית ירושלים איור עם נתונים דמוגרפיים על העיר, שמתעלם לחלוטין מהעובדה שבעיר הזו חיים גם פלסטינים, ולא מעט מהם.
לא הכל עגום. ברחוב הירושלמי, בקמפוסים, בחברה האזרחית וגם במקומות בילוי אפשר לראות יותר ויותר התקרבות בין ישראלים לפלסטינים. זה לא רק עניין לשמאלנים, אלא פשוט תוצר של המציאות. השגרה הירושלמית מבוססת על אינספור קשרים ואינטראקציות – טעונים, מהוססים, סקרניים – בין ישראלים לפלסטינים שצריכים לחיות באותו מרחב, למרות העוינות, המחסומים והאפליה השיטתית.
אנחנו נמצאים כעת בסופו של חודש הרמדאן. במציאות פוליטית אחרת הרובע המוסלמי בתקופה הזו היה יכול להיות מקור לגאווה עירונית: מאות אלפי מבקרים מוסלמים מישראל, מהגדה ומחו"ל באים לעיר העתיקה ולמתחם אל-אקצא לתפילות ולסעודות. בערבים, אחרי סעודת האפטר הרחובות מתמלאים באנשים, החנויות פתוחות והכל מקושט באורות צבעוניים. בשנים האחרונות, אפשר לראות שם גם לא מעט מבקרים ישראלים. את כל זה מצעד הדגלים דורס.
כבר כמה שנים שמארגני המצעד מתעקשים להוביל עשרות אלפים אל האירוע המרכזי בכותל דווקא דרך הרחובות הצפופים של הרובע המוסלמי. תושבי הרובע נתונים במעין עוצר, סוחרים סוגרים את החנויות ורעש האימים של השירים מציף את המרחב. מנקודת מבט פלסטינית אי אפשר שלא לחוות את המצעד כאירוע דורסני של הפגנת שליטה. גם מארגני המצעד ותומכיו לא הכחישו שהמעבר דווקא דרך הרובע המוסלמי נחוץ, לשיטתם, לצורך הפגנת ריבונות. והשנה המצעד הכוחני הזה התרחש בעיצומם של הימים הקדושים ביותר בשנה – ימי סוף הרמדאן.
מארגני המצעד ותומכיו לא הכחישו שהמעבר דווקא דרך הרובע המוסלמי נחוץ, לשיטתם, לצורך הפגנת ריבונות. והשנה המצעד הכוחני הזה התרחש בעיצומם של הימים הקדושים ביותר בשנה – ימי סוף הרמדאן
הגעתי למצעד בחשש גדול. מדי שנה פעילים ירושלמיים, חלקם בשיתוף עם עיר עמים, באים לתעד את המצעד בווידאו. בבוקר, המשטרה חרגה מהנוהג המקובל כשהתירה כניסת לא-מוסלמים להר הבית בימים האחרונים של רמדאן. זה נגמר בירי בתוך מסגד אל-אקצא. אחרי בוקר כזה אי אפשר לדעת מה יקרה.
בימים האחרונים הביקורת מבית ומחוץ על מצעד הדגלים הובילה לקריאות למתן את אופי המצעד, להתחשב בתושבים, לא לקלל ולא לנהוג בגסות. ואכן, ראיתי צועדים שלא קיללו ולא שרו שירי נאצה, ראיתי סדרנים שהשתדלו לרסן את המתפרעים, והנוכחות המוגברת של המשטרה היתה גם היא גורם מווסת.
אבל כל זה לא משנה את העובדה שהמצעד עובר בתוך רחוב צפוף וצר בשכונת מגורים פלסטינית, שיש בו רעש אימים, שהוא משבש באופן דרמטי את שגרת החיים של התושבים והמתפללים, ושהוא כל כולו הפגנת כוח על אנשים שחיים תחת כיבוש ודיכוי פוליטי יומיומי, שאין להם ייצוג באף אחד ממוסדות המדינה, ושאת הדגל שלהם, בעיר שלהם – אסור להם להניף.
הכותבת היא מנהלת מחלקת הפעילות הציבורית בארגון "עיר עמים"
השקיעו בעיתונות עצמאית
עיתונות עצמאית אינה נתמכת על ידי בעלי ההון או משרתת את השלטון. היא מחויבת אך ורק לציבור – ולכן חייבת את תמיכתכם כדי להמשיך ולפעול. בזכותכם, נוכל להמשיך לעשות עיתונות חופשית, חוקרת ובועטת – שאינה מוותרת לעצמה או לאחרים.
השקיעו עכשיו בעיתונות עצמאית – כמו שהיא אמורה להיות:
and then
שיחה על זה post