להסתכל למשלוחים החיים בעיניים

"בן אדם הולך בשבת לים עם המשפחה שלו ורואה פרה מתה. סירחון נורא. למה זורקים פרות לים, ולמה ילדים צריכים לראות את הדברים האלה?", את הציטוט הזה, של אדם שבילה בחוף הצוק בתל אביב וראה את מה שראה פרסמו כלי תקשורת רבים בסוף השבוע.  

מצד אחד מתאר לנו אותו אדם את הבנאליות של המעשה: בן אדם היה יכול להישאר בבית עם המזגן, ובכל זאת הוא הכריע לטובת בילוי משפחתי בים. עבורו שבת בים אמורה להביא עמה שניצלונים וצ'יפס ולא מראות קשים. כי מאז אלטלנה אין בחופי ישראל מראות קשים – אם לא מביאים בחשבון את המדוזות.

על מנת לשכנע שהמראה נורא, מוסיף המבלה את שתי המילים: "סירחון נורא". כדי לא יחשבו לעצמם קוראי העיתונים כי המחזה המזעזע היה כרוך רק במוות המפתיע של יצור שאינו ימי, מוסיף הצופה המיוסר גם את תחושת הסבל שחש. האם סבר לעצמו המבלה בים כי גוף בשר שהיה פעם חי והומת, והטלטל בין גלים ימים ארוכים יגיע לחוף הים כאשר הוא מבושם?

איך עגל אחד מעז

לאחר שהמבלה הממוצע סיים להביע את שאט הנפש שלו, הוא מתפנה לשאלות קיומיות יותר. ראשית הוא שואל, בכנות יש לציין, "למה זורקים פרות לים?". באמת למה? זו שאלה שמצביעה על רצון כן ואמיתי לחקור את הסוגייה. המבלה תמה באופן ממשי, שכן המידע הזה לא ניצב בפניו קודם לכן. הרי המדינה, אשר פטרה את מייבאי העגלים החיים ב-2014 מתשלום מכס, לא פרסמה את ההחלטה שלה בציבור. מדיניות הממשלה ביחס למשלוחים של עגלים חיים לא נודעת ברבים. המידע הזה נותר במחשכים עד שעגל אחד סורר אשר נפל למים בשיא חוצפתו מכריח אותנו לפקוח עיניים.

"למה זורקים פרות לים?". באמת למה? הרי המדינה, אשר פטרה את מייבאי העגלים החיים ב-2014 מתשלום מכס, לא פירסמה את ההחלטה שלה

לפי עמותת אנימלס, מדי שנה מיובאים לישראל מאות אלפי בעלי חיים במשלוחים חיים. בשנה שעברה המשלוחים החיים הגיעו לשיא כאשר 685 אלף עגלים וטלאים הובאו לארץ – עלייה של 37% לעומת 2017. זאת, למרות הצהרות שר החקלאות כי יפעל לצמצום המשלוחים החיים. בתיעוד שעשו מתנדבי אנימלס על אוניות משלוחים חיים מאוסטרליה תועדה פרקטיקה של השלכת כבשים שמתו על הסיפון אל המים.

כשהמבקר בים שואל מדוע ילדים צריכים לראות את הדברים האלה, הוא מניח שמבוגרים יכולים לשאת את המראות האלו. כי מבוגרים הם אלו שמעצבים מדיניות שמאפשרת ביטול מכסים על משלוחי בעלי חיים מעבר לים בתנאים נוראיים. מבוגרים הם גם אלו שנאלצים לאבד מאות עגלים בכל משלוח כזה. (וטרינרית שעבדה על אחת הספינות שעשו את דרכן מאוסטרליה לישראל כתבה ברשימה שבגינה פוטרה בלחץ תעשיית הבשר, שכדי להמית המתת חסד את העגלים הגוססים היא שיספה את גרונם. פעם אחת, היא הוסיפה, נכוותה מדמו של עגל שרתח בשל שינויי האקלים בין מדינת המוצא לישראל).

המבוגרים לא רק שיכולים לשאת את המראות הקשים – המבוגרים הם גם אלו שמעצבים מדיניות שמאפשרת ביטול מכסים על משלוחי בעלי חיים מעבר לים בתנאים נוראיים

מבוגרים הם גם אלו שבוחרים לגרור את העגלים למים, תוך כדי שהם "מתפרקים" להם בין הידיים ומשליכים אותם חלקים חלקים. מבוגרים הם גם אלו שקולטים את העגלים ששרדו ומעבירים אותם בנמל מסכת ייסורים עד למקום שבו יפוטמו ולבסוף ייגזר דינם למוות סופי שיגאל אותם מחיי הייסורים שעברו.

צודק המבלה בים: המבוגרים שאחראים למעשים האלו צריכים להביט לעגל בעיניים – גם אם זה לא בא להם טוב והם בדיוק נוגסים באבטיח והשמש קצת מסנוורת. ובחייאת, הם אומרים למלצר, תביא לי איזה בריזר קר. הם יכולים לצפות במראות. ילדים לא. ילדים גם לא אשמים.