תורת ההכרה הפלדמנית

בשנת 1781 הטיל הפילוסוף עמנואל קאנט פצצה בלב ליבה של הפילוסופיה המערבית, ובמיוחד בתורת ההכרה. במקום הדיונים האינסופיים כמעט בפילוסופיה האם הניסיון (קליטת המציאות על ידי החושים) קודם להכרה, או שההכרה (בניית העולם דרך המחשבה והמושגים) קודמת לניסיון, הציע קאנט מהפיכה. לפי קאנט ההכרה האנושית (אופן ההתבוננות שלנו בעולם) נעשית באמצעות קטגוריות הבנויות לנו מראש, ולכן אין אנו מסוגלים כלל להכיר את מה שהחושים שלנו קולטים, ללא הקטגוריות (בעיקר) של זמן ומרחב. בפשטנות, הכרה אנושית אינה יכולה להכיר תופעה בעולם שאינה ממוקמת במרחב מסוים ובזמן מסוים.

באוגוסט של 2020 למדנו להכיר דרך שני מאמרים שכתב באתר זה אביגדור פלדמן אגב פטירתה של פרופ' רות גביזון, כי ישנה גם תורת הכרה נוספת על זו הקאנטיאנית, והיא תורת ההכרה הפלדמנית.

גם בפשטות, תורת ההכרה הפלדמנית גורסת כי כל מאורע בעולם, יש להסתכל עליו כיצד הוא משרת את התועלת ואת נקודת המבט של אביגדור פלדמן – ואם המציאות הנגלית לעינינו אינה תורמת דבר לנקודת המבט האישית הפלדמנית, אזי כמובן שהבעיה היא במציאות ולא בנו.

טרם שנבחן באופן קצת יותר מפורט, את המהפיכה הפלדמנית בתורת ההכרה, ראוי לציין אף זאת. בניגוד לקאנט, פלדמן אינו היחיד שתורת ההכרה הקרויה על שמו, מבקשת לראות כל דבר בעולם בעיניי "כיצד הוא משרת אותי". אני יכול לחשוב (למשל) על עוד "לקוח" של תורת הכרה מסוג זה ששמו בנימין נתניהו, ואולם המטרה אשר לשמה התכנסנו ללימוד הפילוסופיה החדשה היא פלדמן,  אז נמשיך איתו.

נתחיל בגילוי נאות: איני מכיר אישית לא את פלדמן ולא את גביזון. עם פלדמן "התווכחתי" בעבר מעל דפי הארץ בקשר להצעתו לסופר דוד גרוסמן לקבל את פרס ישראל. את גביזון שמעתי מספר פעמים בהרצאות או ברבי שיח. הפעם האחרונה כמדומני הייתה במכון ואן ליר אגב חקיקת חוק הלאום, כשהדובר מולה היה עו"ד חסאן ג'בארין. בדעותיי על מערכת המשפט אני ככל הנראה הרבה יותר קרוב לפלדמן (ולג'בארין) מאשר לגביזון. אולם כאמור לא בדעות עסקינן אלא בהפצת שקרים ושם אני באופן מלא משתייך ל"קבוצת גביזון".

ביום שני פירסם פלדמן מאמר "לכבודה" של גביזון, שבו הוא מציין במפורש כי עד 1986 ואף לאחר מכן האגודה לזכויות האזרח, שגביזון עמדה בראשה באותה עת, לא הגישה כל עתירה לבג"צ – "האגודה לזכויות האזרח לא הגישה מעולם עתירה לבית המשפט העליון" זה המשפט המופיע במאמרו, המתייחס מנוסח הכתוב במאמר לשנת 1986.

יום למחרת כתב דוד קרמצר תשובה מפורטת לאותו מאמר, שבה הוא ציין כי עד 1986 האגודה הגישה כעשר עתירות. גם עו"ד יהושע שופמן (שהיה המשנה ליועץ המשפטי וחבר ועד באגודה) הגיב בטוויטר והצביע על אי האמת הבולטת שבמאמרו של פלדמן.

אם חשבנו שלאחר שפלדמן "נתפס משקר" הוא פשוט יתנצל ויבקש מעורכי האתר להסיר את המאמר, הרי שאיננו מכירים את ההכרה הפלדמנית. מיד התיישב לו פלדמן וכתב תשובה ארוכה לקרמצר שהיא כמעט בגדר מאמר נוסף, שבו הוא "ממציא" היסטוריה חליפית לזו שהוא עצמו טען לה רק יום קודם לכן, וגם היא לפי יהושע שופמן אפילו אינה קרובה לאמת.

וכאן הגענו ללב השיעור, ולשאלה העיקרית הטורדת את מנוחתנו – מדוע אביגדור פלדמן שיש לו זכויות רבות בנושאי זכויות אדם בישראל, זקוק לשקר שוב ושוב ביחס לטענות עובדתיות הנוגעות לאגודה לזכויות האזרח ולרות גביזון? מה המוטיבציה למעשים אלו? (ואני כבר לא מדבר על שאלה של הגינות אנושית בסיסית גם כלפי מי שאתה חולק (אפילו באופן משמעותי) על דעותיה.

על שאלה זו אבקש לענות בקצרה כעת.

הכותרת אשר ניתנה למאמר הראשון של פלדמן היא "לחיות ולמות בפינת הליטוף של זכויות האזרח", שכן לפי פלדמן בגוף המאמר, גביזון התייחסה אל זכויות האזרח כאל "פינת ליטוף". כפי שהראו גם קרמצר וגם שופמן, גביזון בהחלט לא התייחסה אל זכויות האזרח כאל פינת ליטוף, אולם דווקא לפלדמן, ולביקורת שאינה מדויקת שלו (לשון המעטה)  על גביזון, יש קשר הדוק מאד לפינת ליטוף, פינה מאד ייחודית.

אם חשבנו שלאחר שפלדמן "נתפס משקר" הוא פשוט יתנצל ויבקש מעורכי האתר להסיר את המאמר, הרי שאיננו מכירים את ההכרה הפלדמנית. מיד התיישב לו פלדמן וכתב תשובה ארוכה לקרמצר שהיא כמעט בגדר מאמר נוסף

כפי שתורת ההכרה הפלדמנית רואה את העולם "רק דרך עיני הפלדמן", ישנה גם פינת ליטוף פלדמנית. בפינה זו נמצא לו הפלדמן ושם הוא אינו מלטף את זכויות האזרח, או בעלי חיים הנמצאים רגיל בפינת הליטוף, אלא את עצמו הוא מלטף, חזור ולטף.

וזה אולי גם האבסורד וגם הגינוי (והבוז) שיש להעניק לפלדמן. אין ספק שיש לו זכויות רבות בקידום נושא זכויות האזרח בישראל. אין לו כל סיבה לכתוב דברי שקר על אחרים על מנת להאדיר את עצמו, כדאי שגם הוא עצמו יעזוב ויניח לפינת הליטוף העצמית, היא אינה מוסיפה לו דבר אלא רק גורעת.