8,197.34 שקלים. זה הסכום המדויק שהופיע על תלוש המשכורת תחת הסעיף "נטו".

זו היתה המשכורת שלי בספטמבר 2013. בחודשים קודמים היא נעה קצת למטה וקצת למעלה (הפרשים של 300-250 שקלים לכאן או לכאן) אבל בעיקרון זה הסכום שאני מרוויח בחודש לפני חלטורות – הרי אין יותר מדי עיתונאים שמצליחים לקיים את עצמם אך ורק מהמשכורת שהם מקבלים מהמעסיק. מתרגמים פה ושם, נותנים הרצאה, מנחים איזה פאנל, ומגרדים מה שאפשר.

אגב, השבוע התברר שמצבי טוב הרבה יותר ממצבם של 50 אחוזים מאזרחי ישראל השכירים: השכר החציוני במשק, זה שחצי מהשכירים מרוויחים מתחת לו, עומד – נכון לנתונים שפורסמו השבוע – על 6,655 שקלים בחודש. אני מרוויח קצת פחות מהשכר הממוצע במשק (זה שמחשב פנימה גם את השכר של העובדים במלצרות וגם את שכר מנהלי התאגידים הגדולים שלוקחים הביתה סכומים של 7 ספרות נטו) שעומד לפי אותם נתונים על 9,297 שקלים בחודש.

למה זה מעניין אותי, זה ברור: זו ההכנסה שלי. למה זה מעניין אתכם?

כי אסור לי לספר לכם את זה.

ששש… זה סוד.

המשכורת שלי היא סוד. בחוזה ההעסקה שלי כתוב שאסור לי לדבר עם העמיתים שלי, עם אנשים אחרים או אפילו עם עצמי על המשכורת שלי. זה סוד מסחרי של החברה, ממש כמו התוכנית העסקית שלה, ענייני השיווק או ההתקשרויות העסקיות שלה עם ספקים.

כי ככה מתייחסים לשכירים בישראל. אנחנו לא בני אדם – אנחנו אמצעי ייצור שיש להוציא עליו כמה שפחות ולהפיק ממנו כמה שיותר. אנחנו סוללה נטענת. דף הדפסה דו צדדי. עטי פיילוט יקרים. אמצעי ייצור ותו לא.

ולכן גם אסור לנו לדבר על השכר. אם העובד שעושה את אותה עבודה כמוני יידע שאני מרוויח 8,200 שקלים בחודש והוא מרוויח 6,000, הוא מיד ייגש להנהלה ויתבע השוואת תנאים או יאיים לעזוב. ובצדק. ההנהלות לא רוצות שזה יקרה. הרי אם כל העובדים יידעו כמה כולם מרוויחים, מעבר לכך שזה יגרום לתחושת אמפתיה וסולידריות בין עובדים, זה עלול לגרום לדרישות מצד העובדים המקופחים, לא עלינו.

אז ההנהלות עושות צעד נבון מאוד – הן מספרות לנו שהשמירה על הדיסקרטיות בשכר נועדה להגן עלינו. איך? הרי אנחנו עובדים מעולים, והם ירצו לעלות לנו את השכר בהמשך, הם מספרים. את זה נוכל לעשות רק בשקט-בשקט, ביננו. אם יידעו עוד אנשים, לא יהיה כסף לשלם לך וגם להם.

נכון שחלקכם מהנהנים ואומרים לעצמכם "אוקי, זה הסבר הגיוני"?

זה כי אנחנו מקבלים את ההנחה שאנחנו אמצעי ייצור נטו, ושהניצול שלנו נעשה בעצם לטובתנו: סוג של תסמונת האשה המוכה בהקשר של חוקי העבודה. כל כך התרגלנו לכך שאיש ידו באחיו ושאנחנו מצויים בתחרות על הזכות לייצר הון עבור המעסיקים, ששכחנו שהעולם שלנו בעצם שייך לנו. לבני האדם. שבני האדם המציאו את הכסף, ולא הכסף המציא את בני האדם. ולכן אנחנו מסכימים לחתום על חוזים מופרכים ולא חוקיים כמו החוזה הראשון שעליו חתמתי בעיתונות (ב-2003) ובו הופיע סעיף – בנספח, לא בחוזה עצמו כמובן – שאוסר עלי להצטרף לאיגוד עובדים.

וכן, זה לא חוקי. זה ממש לא חוקי. היום כל עולם העיתונות כבר מבין שזה לא חוקי כי קם ארגון העיתונאים וקמו ועדי עובדים ברבים מכלי התקשורת וברור שהיום עובד שהיה רואה סעיף כזה היה שולח את הממונה על כוח האדם לעשות תיקונים כי זה קצת מביך.

וכן, גם לקבוע בחוזה שאסור לי לדבר על השכר שלי זה לא חוקי. זה לא "לא מוסרי" או "לא הוגן". זה פשוט עומד בסתירה לחוק. בסתירה לחוק בעיתונות, בהיי-טק וברפואה, בענף גידול המספוא לייצוא ובכל מקום עבודה במדינת ישראל – זה לא חוקי.

אבל לא היו אלה השכר הממוצע והחציוני שהתפרסמו השבוע שגרמו לי לרצות לכתוב כמה אני מרוויח. הרי יש רבים מאוד שמרוויחים הרבה יותר ממני, ויש רבים שמרוויחים פחות, והרי לימדו אותנו שלא מדברים על כסף (ואלוהים שיעזור אחרי השטיפה שאקבל מכמה אנשים קרובים כשיקראו את זה). זה היה משהו אחר שקרה השבוע שגרם לי לרצות לחלוק את הנתון הזה עם העולם.

שמונה עיתונאים ועורכת דין התיישבו ביום שלישי מסביב לשולחן עגול במשרד של פירמת עורכי דין תל-אביבית מכובדת. הם אנשים שראו דבר או שניים. אחד הוא בעל טור מהמוערכים ביותר בעיתונות. אחד כתב עבור מגזינים שחלק מהעיתונאים היו מתים לכתוב עבורם. שתיים הן כתבות מהשורה הראשונה בעיתונות הכלכלית בארץ. שניים הם יו"רים של ועדי עובדים בעיתונות.

כולם עיתונאים אבל גם אנשי איגודים, ועדים וזכויות אדם ועובדים – והם הגיעו לשבת עם עורכי הדין במסגרת הישיבה הראשונה של ועדת יחסי העבודה של ארגון העיתונאים. הם מחליטים מה יהיו המטרות שאליהן הוועדה תחתור. מדברים על נושא הפרילנסרים ואיך משפרים את תנאי ההעסקה שלהם. מדברים על סולידריות ועל האחריות של הוועדים שהוקמו בכלי התקשורת לדאוג שאף אחד לא יישאר ללא זכויות.

ואז אחד הנוכחים מדבר על כך שיש פרילנסרים במצב כל כך גרוע עד שהם אפילו לא מקבלים שכר עבור עבודתם אלא רק עובדים "תמורת קרדיט" ומזכירים את המאמר של ויטה קיירס באתר העין השביעית שקורא ללא לעבוד חינם, וכולם מצקצקים בצער ומתכוננים לכתוב את הנקודה הבאה ברשימת הנקודות המתארכת של הדברים שחייבים לתקן בתחום שלנו – ואז מגיע הרגע שבו המציאות מכה בך כאילו היא אוחזת בנבוט ודופקת לך על הראש.

עורכת הדין מתערבת בשיחה ומציינת שאסור לעבוד חינם.

ככה, פשוט.

שהחוק לא מכיר בכך. שיש פסיקה מרובה של בתי הדין לעבודה שאוסר על כך, כי בתי הדין הבינו מזמן שמעסיקים עלולים לנצל את הרצון של עובד חדש "להכניס רגל" לתוך המקצוע שלו ולהעסיק אותו בלא שכר, כשכמובן כל ההוצאות כמו נסיעות, טלפונים וכו' הם לגמרי על חשבון אותו עובד.

והלסת שלך נשמטת. שלך, ושל הכתבת הכלכלית שלימינך ושל מי שהוביל מאבק עובדים היסטורי משמאלך ושל הפרילנסר שבצד השני של השולחן ועיניים נפערות בתדהמה מסביב לשולחן העגול ובעל הטור מפטיר "אז מתברר שהעבדות לא חוקית גם במדינת ישראל".

ואז אתה מבין שאתה כל כך רגיל לראות את העוולה עד שאתה כבר לא מבחין בה.

שכל כך התרגלנו להיות מנושלים בג'ונגל הלא-שוויוני והמקפח שנקרא "שוק העבודה הישראלי" עד שאנחנו אפילו לא טורחים לשאול את עצמנו אם מה שאנחנו רואים ומקבלים כעובדה מוגמרת בכלל עומד באיזושהי דרישה נורמטיבית של חוק.

8,197.34 שקלים. זה הסכום המדויק שהופיע על תלוש המשכורת שלי תחת הסעיף "נטו". ומותר לדבר על זה עם עמיתים לעבודה, ומותר לכתוב על זה, ומותר לצעוק את זה. וגם צריך. ורק ככה, כשאנחנו מדברים על הכל אנחנו יכולים פתאום לקלוט שהעוולה נמצאת מול עינינו והיא שם כל כך הרבה זמן עד שאנחנו מקבלים אותה כמובן מאליו.

דברו אחד עם השני על המשכורת. על תנאי ההעסקה. השוו אחד עם השני. החליפו מידע אחד עם השני. אל תתביישו: הכסף שאתם מרוויחים לא מגדיר אתכם כבני אנוש, הוא רק אמצעי לשלם על דברים ושירותים שאתם רוצים לקנות. כשנדבר אחד עם השני, כשנגלה אחד לשני, כשנשתף אחד את השני, כשנעמוד אחד לצד השני – נהיה ביחד, ומול ביחד אף אחד ואף יחיד לא יכול לנצח. אפילו לא מי שמתייחס אלינו כמו אל אמצעי ייצור. ברוטו או נטו.