מערכת אכיפת החוק בישראל כבר מזמן אינה מגנה על הדמוקרטיה אלא מאיימת על קיומה. הגיע הזמן להחליף דיסקט (זאת אומרת אפליקציה). הגיע הזמן לקלוט שמשם לא תבוא הישועה.

לי עצמי קשה לקבל את המציאות הזאת. יותר מעשר שנים ערכתי ב"ידיעות אחרונות" כתבות ותחקירים של מוטי גילת. אני אוהב אותו. איכשהו אימצתי את עולם השחור-לבן שלו. כששמעתי ששוטר חבט באזרח (למשל מהילדים שלי, כשחזרו נסערים משער 5 בבלומפילד), הצדקתי באופן אוטומטי את "נציג שלטון החוק". "בטוח שלא היתה לו ברירה", אמרתי להם, "שוטר לא ירים יד על אזרח בלי סיבה". 

***

את פסק הדין של ליברמן שמעתי בחדר הכושר. היו שם איזה 15 לודאים ורמלאים, יהודים וערבים. אני התנשפתי ושתקתי. ארבע שעות מאוחר יותר שאלתי את הסטודנטים שלי בפתיחת השיעור מה המסקנה שלהם מהכרעת הדין. היו שם 12 בני 20 פלוס, דתיים וחילוניים, תושבי שטחים ותושבי ישראל, מכל מיני מוצאים ויישובים (לא כולל תל אביב). אני שוב שתקתי, הקשבתי והזעתי.

שתי אוכלוסיות שונות לחלוטין, עם אותן שתי מסקנות בדיוק:
1. אנחנו חיים במדינה מושחתת.
2. המשטרה ומערכת המשפט שלנו אימפוטנטיות. מישהו מופתע?

***

המשטרה היא צרה ותיקה ומוּכּרת. אפסותה באה לידי ביטוי בכבישים, מול כל אדם שפרצו לביתו, בחיסולי החשבונות בצהרי יום, בנשים שמתלוננות על בני זוגן ואחרי שבוע נרצחות, בעדים ששוכחים לזַמן אותם ובראיות שדופקות נפקדות. על חוסר היכולת מפצים שוטרינו החסונים בגסות ובאלימות, כפי שיודע כבר לא רק מי שהולך לכדורגל, אלא גם מי שיוצא להפגנה. המפכ"ל אמנם אוהב להישיר את עיניו הכחולות למצלמות, אבל כל מה שיוצא לו מהפה הוא קלישאות נבובות.

פרקליטות המדינה צועדת בגאון מכישלון לביזיון. בשביל לצאת עם 0:1 קטן מערימת התיקים של אולמרט צריך באמת כישרון ענק. וזו רק דוגמה. אם קצב לא היה כזה מטומטם, הוא היה בחוץ. גם הירשזון בעצם הסיע את עצמו לכלא. על בשרי חוויתי את העליבות של הפרקליטות ב"יערי נגד מדינת ישראל" לפני כמה שנים. הם היו באמת אמורים להפסיד שם, כי צדקנו, אבל ההתנהלות של באי כוח המדינה היתה כל כך רשלנית, מזלזלת ומביכה, עד שהיה כמעט לא נעים לנצח יריב כה אומלל.

היועץ המשפטי לממשלה נהפך לצרה מסוג אחר. עודף הכוח שצבר בעמדה הזאת בימים של שמגר וברק מנוצל בשנים האחרונות בעיקר כדי להטיף מוסר. כאילו שלאנשים כמו אליקים רובינשטיין, מני מזוז או יהודה וינשטיין, שסגרו תיקים שקופים כמו "דרך צלחה" של צחי הנגבי, "האי היווני" של אריק שרון ו"התיק הגדול" (כלומר העצום) של אביגדור ליברמן, יש זכות להטיף למישהו מוסר. כאילו שמישהו הפקיד בידי האנשים הללו את המצפן שלנו.

בתי המשפט אינם טחנות צדק אלא בתי קברות לצדק ביותר מדי מקרים, עם סחבת בלתי נסבלת, עסקאות טיעון הזויות, איפה ואיפה בעונשים ושיעור בלתי סביר של הרשעות (שהגיע בשנים מסוימות ל-99.9 אחוזים!!! ובמלים: רק אחד מתוך אלף לא הורשע. מן הסתם, זה שיכול לממן לעצמו את אחד הוויינרוטים). אחוז בלתי נסבל של שופטים הם בוגרי המשטרה, הפרקליטות ושאר זרועות השלטון, ואלה המשקפיים שדרכם הם רואים את התיקים שמונחים לפניהם. אינסטינקטיבית, שוטר ותובע הם עמיתים, נאשם הוא אשם.

(השופטת הראשונה שטיפלה ב"יערי נגד מדינת ישראל" הנ"ל אמרה לנו בישיבת הפתיחה: "אין לכם סיכוי, תמשכו את התביעה". גיגול קצר העלה שהיא היתה היועצת המשפטית של מינהל מקרקעי ישראל לפני שמונתה לשופטת. הנתבע הספציפי שלנו היה… המינהל. כבוד השופטת לא מצאה לנכון לשתוק. היא גם לא מצאה לנכון לציין את חוסר האובייקטיביות שלה.)

בית המשפט העליון השתכר מהכוח שזרם לידיו עם השנים בשל חולשת המערכת הפוליטית, נדחף לעניינים לא לו וכרת את ענף האמון שעליו הוא ישב. מזמן לא יושבים שם כמעט אישים בסדר הגודל של אגרנט או חיים כהן או שמגר או ברק, אלא בעיקר פקידים משודרגים מהסוג של עדנה ארבל. כבר מזמן עוסקים שם יותר בהכתבת נורמות ובכתיבת פסקי דין ארוכים ומסורבלים, אבל בלי להעליב, יורם דנציגר לא נראה לי רועה רוחני ראוי. פסק הדין המזוגזג בעניין ראשי הערים שמתנהלות נגדם חקירות, ולפיו הם צריכים להתפטר אבל יכולים להיבחר כעבור שבוע, הוא רק דוגמה טרייה.

***

הספר הראשון שערכתי באזרחות היה ספרו (המוחמא) של פרופ' דניאל פרידמן (המושמץ). לפני שהסכמתי לקחת על עצמי את העבודה טילפנתי לחבר שהוא משפטן אבל הגון, ושאלתי אם מותר לי לקבל את העבודה. האם אני לא מתגייס בכך לכוחות האופל, שכל רצונם למוטט את שלטון החוק, להפיל את הטובים ולהמליך את הרעים. ככה פרידמן הצטייר באותם ימים, אבל איציק נתן לי, למזלי, את האישור. למזלי, כי נחשפתי כך גם למחדלים, לכוחניות ולגסות של "שלטון החוק" (כדאי לכם לדפדף בספר).

***

17 (או 15, או 13, לא משנה) שנות חקירה שאינן מצליחות להניב כתב אישום (כי "סיכויי ההרשעה לא מספיק גדולים") הן לא מקרה. פסק דין שקובע שראש ממשלה לשעבר קיבל מעטפות עם דולרים ולא עבר בכך עבירה הן לא מקרה. חוסר היכולת להתמודד עם האלימות של אוהדי בית"ר או של נערי "תג מחיר" אינן מקרה. מיכאל מור, שלום דומרני ועמיר מולנר אינם מקרה. בקיצור: במקום "פלילי/ לא פלילי" צריך לחזור ל"בסדר/ לא בסדר" או "נכון/ לא נכון" או "הוגן/לא הוגן" הישנים והטובים. מערכת אכיפת החוק כבר מזמן אינה מגינה על המדינה ולא על הדמוקרטיה אלא מאיימת על קיומן.

יהודה יערי הוא עיתונאי ועורך ספרים