רשות השידור תחילה

רשות השידור תחילה

בואו לא נדבר על חשיבות השידור הציבורי, אלא על האופן שבו שבירת רשות השידור – או “סגירתה ופתיחתה מחדש”, כלשון ...

בואו לא נדבר על חשיבות השידור הציבורי, אלא על האופן שבו שבירת רשות השידור – או “סגירתה ופתיחתה מחדש”, כלשון מכבסת המלים של שר התקשורת גלעד ארדן – היא חלק ממדיניות הגבלת הדמוקרטיה שמובילה הממשלה. הגילוי הבולט של מדיניות זו הוא “חוק המשילות”, העתיד לעקר את האופוזיציה, ברוח שלטון היחיד שהנהיגו לפיד וליברמן בסיעותיהם. כחלק משינוי המשטר חותרת הממשלה לפגוע גם באיגודי העובדים ובבתי הדין לעבודה, כפי שאפשר ללמוד מהיוזמה להנהגת “חוק בוררות חובה”, ממכרזי הנמלים החדשים ומשבירת רשות השידור.

רשות השידור היא שדה הניסוי, “הפיילוט”, של המהפך האנטי-דמוקרטי, והקשר זה עושה את המאבק נגד סגירתה ופתיחתה כגוף חדש לחלק מהמאבק על דמות הדמוקרטיה הישראלית במובן עמוק הרבה יותר מאשר זה הגלום בחשיבות השידור הציבורי לעצמו.

על הלך הרוח השורר במסדרונות השלטון מלמדת היוזמה להנהגת בוררות חובה בשירותים החיוניים – מים וחשמל, נמלי הים והאוויר, רפואה – שמקדם מנכ”ל משרד ראש הממשלה הראל לוקר. לכאורה, ולפי ההסבר הרשמי, מכוונת היוזמה להבטיח הספקה סדירה של שירותים חיוניים במקרה של סכסוך עבודה; למעשה, מסתיר הנימוק הצרכני מטרה שונה לחלוטין, הפקעת שירותים אלו ממשטר ההעסקה הקיים בישראל, כפי שעולה מהסברו של חיים ביאור ביוני השנה “דה-מרקר”:

“עובדי חברות ממשלתיות שהן מונופוליסטיות לא יוכלו יותר לשבות או לנקוט עיצומים אם בחברה שבה הם מועסקים נערכת רפורמה במטרה להתאים אותה לתנאי תחרות. על פי ההצעה, נציגי העובדים שיגיעו לבוררות לא יהיו זכאים להכריז על שביתה או לנהל משא ומתן על תנאי ההעסקה במקום העבודה. גם למעסיק לא תהיה הזכות לקבוע את מדיניות השכר – וזו תועבר לידי גוף חיצוני – הבוררים”.

חובבי ההיסטוריה יוכלו לזהות דמיון מטריד, גם אם מוגבל, בין רעיון “הבוררים” לבין אחד ממאפייני משטר העבודה הקורפורטיבי שנהג באיטליה הפאשיסטית. אלא שכאן המטרה היא אחרת, בוררות החובה אמורה לאפשר את השעיית חוקי העבודה כדי להנהיג “רפורמות מקדמות תחרות”. משמע: הפרטת השירותים החיוניים. עוד בטרם נחקק החוק ולפני שנעשה בו שימוש, לעצם פרסום הצעת החוק יש השפעה מיידית: החלשת בתי הדין לעבודה, הפועלים כבר עתה כבוררים.

פרופ’ דן ביין, סגן נשיא בית-המשפט המחוזי בחיפה לשעבר, קבע כי “אין סיבה להקים את מוסד בוררות החובה, כשבישראל פועלים בתי דין לעבודה שבהם מכהנים שופטים מקצועיים לעילא ולעילא ואשר מכהנים בו נציגי ציבור מטעם המעסיקים ומטעם העובדים”. אלא שדווקא העדר הסיבה התפקודית להקמת מוסד בוררות החובה חושפת את המניע הפוליטי למהלך: החלשת בתי הדין לעבודה כצעד ראשון לביטול משטר ההעסקה שהם ניצבים במרכזו.

החלת בוררות חובה בשירותים החיוניים תיצור משטר עבודה נחות לחלק הולך וגדל של העובדים בישראל. החוק יצור מנגנון שייאפשר לכונן מובלעות שבהן יופקעו זכויות עובדים, ושאפשר יהיה להרחיבן בהמשך לתחומים נוספים שיוגדרו כ”חיוניים”: תחבורה ציבורית, הוראה וכו’. איום ההרחבה הגלום בחוק הוא לא רק המסר שלו, אלא גם חלק מן המציאות שהוא מכונן: איום זה אמור להרתיע עובדים נוספים מלנקוט בשביתות מחשש שהדבר יביא להגלייתם למובלעת שבה מופקעות מהם זכויותיהם.

כוחם של חוקי העבודה הקיימים לעכב או אף לבטל “רפורמות מקדמות תחרות” בולטת במקרה של פרסום המכרזים להקמת הנמלים החדשים, מהלך שעצם חוקיותו נידונה, למורת רוחה הגלויה של הממשלה, בבית הדין לעבודה. אלא שבמקרה של מכרזי הנמלים מקבל רעיון המובלעות משמעות טריטוריאלית של ממש.

מדוע מוקמים הנמלים החדשים? לא משום שיש בהם צורך – שאותו היה אפשר למלא באמצעות הרחבת הנמלים הקיימים. במאמר הדן בהפרטת הנמלים מדגיש יאיר ברק, כי “לנמל חיפה כושר תפוקה גבוה יותר, שאינו מנוצל מפני שאין די אוניות הפוקדות אותו”, ותוהה “האם יייתכן שלישראל יש עודף כושר תפוקה בנמלים ואין צורך כלל בנמלים נוספים?”. ברק מציין עוד כי במחקר שפורסם באתר מאמרי המחקר של ה-OECD, “נמצא כי נמל חיפה נמנה עם הנמלים היעילים ביותר בעולם במה שנוגע לשינוע מהיר של מכולות, זמן המתנה קצר של אוניות וניצול יעיל של מנופי השינוע”, נתון ההופך את הטיעון בדבר “חוסר היעילות” בו מנופפים תומכי ההפרטה לשילוב של אגדה אורבנית והטפה דתית.

אז מדוע בכל זאת מקימים את הנמלים החדשים? לצד שינון הסיסמה הריקה של “הורדת יוקר המחייה” חשף נתניהו את הסיבה האמיתית:

“אני לא מוכן לקבל את המונופול הזה, זה נגמר. אני אומר להסתדרות שזה נגמר. 2,000 איש לא יחנקו אותנו ולא ישתקו את המשק. שום דבר לא ירתיע אותנו. חייבים לעשות את זה בטוב. אבל נעשה את זה”.

האיום המרומז בדבריו של נתניהו הוא כאמור המסר: הקמת הנמלים החדשים מיועדת לשבור את “המונופול”, או בישראלית מדוברת העבודה המאורגנת. מי שהסביר זאת בלשן ציורית וברורה יותר היה שר התחבורה כץ: לדבריו אם ראשי הוועדים של נמלי אשדוד וחיפה “רוצים לראות את הנמלים החדשים מקרוב, כדאי שיקנו משקפת, כי בדרך אחרת הם לא יוכלו להתקרב אליהם”. הנמלים החדשים ייצרו אפוא מובלעת שבה יונהג משטר עבודה נחות העתיד להקרין על סביבותיו: עורף הנמל באשדוד או חיפה וכל מערכי השירותים הקשור עמם.

ארדן מיהר לתרום את תרומתו למאמץ הממשלתי ליצירת “סדר חדש”. בתואנה של דאגה לשידור הציבורי, הוא הפסיק באופן חד-צדדי את המשא ומתן הארוך שנוהל עם עובדי רשות השידור על יישום הרפורמה והפך אותם לבני-ערובה של ועדה, שצפוי כי בניצוחם של “גורמים מסחריים בעלי אינטרסים כספיים”, כלשון אגודות העיתונאים, תמליץ על “סגירת הרשות ופתיחתה כגוף חדש”. השלכות המהלך על אופי התקשורת הישראלית נדונו בהרחבה, אך אלו, כאמור, אינן ממצות את השפעת המהלך של ארדן על הדמוקרטיה הישראלית.

קשה שלא לעמוד על הדמיון בין טיעוניו של ארדן לאלו של נתניהו: כשם שנתניהו הפך את יוקר המחיה לתירוץ לשבירת העבודה המאורגנת, כך הפך ארדן את תחלואי רשות השידור לאמתלה לפיטורי עובדיה. בראיון ל”גלי צה”ל” אכן הדהד ארדן את משנתו של נתניהו והסביר כי “אני חושב שיש הרבה יותר מדי עובדים ברשות השידור ועם הסכמי עבודה שלא מאפשרים גמישות ניהולית וזה צריך להשתנות”. כמו במקרה של הנמלים הקשר בין “גמישות ניהולית” לפתרון משבר רשות השידור הוא מפוקפק: לאור הניסיון שיש מהתקשורת המסחרית קשה לראות איך אימוץ משטר העבודה הנוהג בה ישפר את השידור הציבור, אך אפשר ואפשר לראות איך פיטורי העובדים מפקיעים את עובדי רשות השידור מחוקי המשחק המקובלים ויוצרים מובלעת של נורמה חדשה בשירות הציבורי.

“הטיפול” של ארדן ברשות השידור משמש כרגע כראש החץ של מדיניות המובלעות של הממשלה. לבד מרשות השידור, כרגע חזון מובלעות התעסוקה הוא עניין לעתיד לבוא. חוק בוררות החובה מעוכב בשל התנגדותו של לפיד, לאור ההבנות בינו לבין ההסתדרות; ועד שמכרזי הנמלים – בהם תומך לפיד – יהפכו לנמלים יעבור עוד כעשור ויותר, ובינתיים יאבד האיום הגלום בחזון המובלעות כל התנגדות למדיניות הממשלה. כך הופכת שבירת רשות השידור דוגמה ל”סדר החדש”, תוך שהוא משיב לו את ממד האיום וההרתעה.

אם יצליח, ישמש תקדים רשות השידור לכפיית הסדרים דומים על גופים ציבוריים נוספים. גם את האוניברסיטאות ובתי החולים אפשר יהיה “לסגור ולפתוח כגוף חדש” אם הסגל האקדמי, או הרופאים יתנגדו ל”לרפורמות” העומדות בשער, ובעצם, גם חוק המשילות הוא חוק לסגירתה של הכנסת ופתיחתה כגוף חדש.

לכן, המאבק נגד סגירתה רשות השידור ופתיחתה כגוף חדש אינו רק עניין של עובדיה, למרות שהם יהיו הנפגעים הראשיים: הם יהיו אלו שיפוטרו – חלקם יועסק אולי בהמשך בשלל צורות העסקה פוגעניות. האדישות הציבורית, שלא לומר השמחה לאיד, המלווה את מאבק עובדי רשות השידור היא ביטוי לקוצר ראות ממאיר שאיפשר את גלי ההפרטה הקודמים ששחקו את העומדים עתה מן הצד. המאבק אינו רק עניינם של עובדי רשות השידור וגם לא של מי שאמורים להיות הבאים בתור. המאבק נגד סגירת רשות השידור הוא מאבק נגד עיקורה של הדמוקרטיה הישראלית, שאם יצליח, יקשה וייתכן ששוב לא ייאפשר מאבקים דומים בעתיד.

תגובות

Send this to a friend