"מתי נגיע לשלום?", חד לנו אביר השלום, המדינאי הדגול אביגדור ליברמן, ומשיב: "לא באמצעות מתווכים. לא באמצעות הקוורטט או מועצת הביטחון". אז איך בעצם? "נוכל לדבר ברצינות על הסדר מדיני עם הפלסטינים", הוא  מבהיר, "כשהתל"ג לנפש שלהם יהיה 10,000 דולר. לא יום לפני זה. כל הסיפורים האחרים מנותקים מהמציאות".

ובכן, אם כלכלה חזקה היא המסלול היחיד לשלום, לשיטתו של שר החוץ שלנו, ומדינת ישראל מתיימרת לחתור לשלום – אז כנראה שיש לנו תוכנית, לא? מסייעים לפלסטינים לשפר את התל"ג לנפש וסוגרים אתם הסכם מדיני.

מצוין. וכעת, איך מקדמים בפועל את חזונו של שר החוץ? או. פשוט מאוד, באותן יעילות ונחישות שבה ביערנו עד כה כל רעיון פרודוקטיבי אחר: מקדמים את ההיפך הגמור.

ראשית חוכמה הוגים "מדיניות בידול". "מסיבות בטחוניות", מבהיר משרד הביטחון, ישראל מעוניינת לשמור על הפרדה בין הגדה המערבית לרצועת עזה.

משעוצבה המדיניות, מובן שלא חסרות סיבות להטיל סגר ולהדקו. במסגרתו חל, למשל, איסור על שיווק סחורות מרצועת עזה. השבוע פורסם שממשלת הולנד רכשה בעלות של מליוני יורו מכונת שיקוף, כתרומה שתייעל משמעותית את בדיקת הסחורות לייצוא המועברות מהרצועה לגדה ולישראל, תקצר את זמן הבדיקה לשמונה שניות, ועדיין תענה על האתגר הבטחוני שהציבה ישראל.

ראש ממשלת הולנד מארק רוטה התעתד להופיע בטקס חגיגי לחניכת המכונה הזאת בכרם שלום, אך נאלץ לבטל את השתתפותו בבושת פנים, כשהדרג המדיני סרב, באמתלה כלשהי, להפעיל את המכונה היקרה. אחרי הכל, אם אפשר לחבל בכלכלה הפלסטינית ולחנוק כל סיכוי להסדר שלום, מדוע לסכן את כל הטוב הזה בפריחה כלכלית?

תמונת המצב בעזה כיום מטרידה מאוד. אצבעות הסגר מתהדקות על צווארה של עזה, והכלכלה המקומית מכחילה ומפרפרת. כיום עוברות הסחורות שיוצאות מהרצועה ליעדיהן דרך הים והאוויר של ישראל, אחרי שעברו בידוק תברואתי בעזה ובידוק בטחוני מקיף במעבר כרם שלום. הידוק הסגר, האיסור וההכבדה השרירותית שיתקו את המגזר התעשייתי ברצועה ודירדרו קשות את מצבה ההומניטארי של אוכלוסיית הרצועה.

לפני הסגר, בין ינואר ליוני 2007, יצאו בממוצע 1,064 משאיות בחודש מהרצועה. כ-85 אחוזים מהסחורות שהוצאו מהרצועה שווקו באזורי הגדה, רצועת עזה וישראל. לפי סקר של איחוד התעשיינים בעזה ממרץ 2010, כ-51 אחוז מהמפעלים בה מושבתים או פועלים בחצי מהתפוקה שלהם, או פחות.

פוטנציאל יצוא התותים של הרצועה, למשל, הוא 2,300 טון. כ-9 משאיות ביום. לפני הסגר, השתרע שטח גידול התותים ברצועה על-2,400 דונם. מרגע שהחל הסגר, הלך והצטמצם שטח גידול התותים ברצועה וכיום הוא נדחק לשליש משטחו המקורי, 800 דונם בלבד.

לפני 2007 עבדו 80 חקלאים על גידול פרחים ברצועה. לקראת 2011 ירד מספרם ל-47 חקלאים. 400 חקלאים מגדלי תותים נהפכו ל-75 מגדלי תותים. 150 חקלאים מגדלי פלפלים מתוקים נהפכו ל-13 מגדלי פלפלים מתוקים. 200 חקלאים מגדלי עגבניות שרי נהפכו ל-13 מגדלי עגבניות שרי.

שורה של כלכלנים ישראלים ובינלאומיים קבעו שהאיסור על שיווק סחורות לישראל ולגדה המערבית הוא חסם מרכזי לפיתוח כלכלי בר קיימא ברצועת עזה, וקביעתם מגובה בדו"ח הבנק העולמי שפורסם במרץ 2012.

אם נשלים את המהלך הלוגי שנובע מהצהרתו של אביגדור ליברמן בדבר התלות בין הכלכלה הפלסטינית לבין הסדר מדיני, נוכל לראות כאן הודאה די מעניינת בדבר טיבה האמיתי של מדיניות החוץ שלנו: דומה שממשלת ישראל עושה ימים כלילות, ללא לאות, ממש טורחת כנמלה עמלנית – למגר כל זכר לחיים נורמליים בקרב תושבי הרצועה, ומכאן כל בדל סיכוי לשלום אזורי.

תודה לארגון "גישה" על איסוף הנתונים