הרי בעת הליך ההקשבה לתזכיר החוק שערך בגין שררה תמימות דעים, שעודנה קיימת ביחס לעמדת הבדווים ביחס לתוכנית פראוור. עמדה גורפת המתנגדת להליך חקיקה חד צדדי, כוחני המבקש לכפות הסדר שהבדווים מתנגדים לו. למרות עמדה זו, התעקשה הממשלה כי התקיים הליך של שיתוף הציבור, והמשיכה להתעלם מהבדואים ששבו וחזרו על עמדתם הדוחה את תוכנית פראוור והמבקשת לקדם את תוכנית האב האלטרנטיבית של עמותת במקום, ארגון סדרה והמועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים. תוכנית שהממשלה אפילו לא טרחה לבחון בצורה רצינית.
על בסיס המלצות פראוור ולאחר מכן בגין, הובאה הצעת החוק לקריאה ראשונה וכך החל הליך חקיקה דורסני המתעלם מהבדואים ומבקש לנשלם באופן פורמלי. בעת הליך החקיקה החלה המחאה הבדואית לתפוס תאוצה ברמה הארצית והבינלאומית. מה שהביא לתשומת הלב של כלי התקשורת שלא הבינו על מה המהומה? וכעת, בגין יוצא בהצהרה לפיה הבדואים לא נתנו את הסכמתם לתוכניתו.
בני בגין, אמנם רצית להצעיד את הילד הבדואי למאה ה-21 אך דרך זו רצופה מכשולים, ולא רק מפני שהילד הבדואי נאלץ לצעוד עשרות קילומטרים כדי להגיע לכביש הראשי שממנו יוכל לעלות על הסעה שתיקח אותו לבית הספר, או מפני שאין שום סימון ליד הכביש שמורה על הכפר של הילד שהדרך אמורה להוביל אליו. אלא מפני שהילד הבדואי זקוק שיתייחסו אליו כמו אל כל ילד במדינת ישראל, שלא יהרסו לו את הבית וישאירו אותו תחת כיפת השמים בחורף הקר. מרטיב במיטתו מהטראומה של הבולדוזרים. הילד הבדואי זקוק לבית ספר, ומגרש משחקים, ומים זורמים וחשמל ותנאי חיים בסיסיים כמו כל אדם. כן, כמו כל אדם במדינת ישראל. כי הילד הבדואי רוצה ילדות נורמלית, במדינה נורמלית שלא תראה בו איום דמוגרפי או איום בטחוני. הילד הבדואי רוצה שיראו בו כאדם, שווה לשכנו היהודי המתגורר בקיבוץ, או במושב, או בחוות הבודדים שלידו. הילד הבדואי זקוק להכרה בכפרו, בהיסטוריה שלו, במרקם חייו. הילד הבדווי רוצה שתקשיב לו.
