לפני כחודשיים הודיע השר לשעבר בני בגין על התפטרותו ועל הקפאתו של תהליך החקיקה של החוק "להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב", שכונה גם "תוכנית פראוור-בגין". בשבועות שקדמו להצהרה הדרמטית עסקו כלי התקשורת בישראל בסיקור יוצא דופן בהיקפו של המחאה העממית שהתעוררה נגד התוכנית.

כמו תמיד, עוסקים בגורלם של מיעוטים אתניים, הופנו הזרקורים אל העניין רק לאחר שהתעוררה אלימות באירועי יום הזעם בחורה. מיד לאחר שהודיע בגין על התפטרותו, כבו הזרקורים, ודעת הקהל הציבורית נדדה למחוזות אחרים.

אלא שתוכנית פראוור לא הוקפאה. תהליך החקיקה אמנם נעצר בינתיים, אבל שאר המנגנונים האמונים על ביצוע התוכנית – מטה היישום, הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית, מינהל מקרקעי ישראל, יחידת יואב של המשטרה והסיירת הירוקה של המשרד להגנת הסביבה – מוסיפים לקדם את ביצועה על פי קווי המדיניות שהוסכמו. הביטוי החריף והכואב ביותר לביצועה בפועל של תוכנית פראוור הוא הריסות הבתים המתבצעות בנגב באופן יומיומי.

דו"ח חדש של פורום דו קיום בנגב חושף כי ב-18 החודשים שלאחר אישורה של התוכנית המקורית בידי הממשלה (בנובמבר 2011), הרסה המדינה 1,261 בתי מגורים ומבנים השייכים לערבים-בדואים המתגוררים בנגב. גם לאחר הקפאת החקיקה, ממשיכה המדינה להרוס בכל חודש בתים של עשרות משפחות ברחבי הנגב. עוד מראה הדו"ח כי מתוך חשש של התושבים מהשתת עלויות ההריסה על חשבונם, ומתוך שאיפתם לצמצם את הטראומה הכרוכה במפגש עם כוחות ההריסה, כמחצית מההריסות מבוצעות בפועל על ידי התושבים – בעלי הבתים עצמם.

הריסות הבתים נתפשות בציבור הישראלי הרחב כביטוי לאכיפת שלטון החוק של המדינה וטיפול שלה במה שמכונה פעמים רבות "בעיית הבנייה הבלתי חוקית במגזר הבדואי". הטיעון הרווח שנשמע כל הזמן בווריאציות שונות הוא בערך כזה: "מה, גם אם אני הייתי סוגר מרפסת בבית שלי בהרצליה בלי אישור, היו באים פקחים של משרד מקרקעי ישראל ושמים לי צו הריסה, לא ככה?" כלומר – הבדואים בוחרים לבנות באופן בלתי חוקי. שלא יבכו אחרי זה שהורסים להם.

יום הזעם בצומת חורה, נובמבר 2013. צילום: יותם רונן/ אקטיבסטילס
 

על כך חשוב לומר שני דברים. ראשית, הבדואים לא בוחרים לבנות באופן בלתי חוקי. להבדיל מבכל יישוב אחר בארץ, עבור מי שמתגורר היום בכפר בלתי מוכר לא קיים שום הליך מנהלי חוקי שבאמצעותו הוא יכול לקבל אישור לבנות או לשפץ בית. לכן, כל בנייה בכפרים האלה מוגדרת מראש כבנייה בלתי חוקית. שנית, הריסת הבתים היא לא ביטוי לאכיפת חוק, אלא לביצוע מדיניות. במסגרת המדיניות לא נהרסים כל הבתים בכל הכפרים (שכאמור, גם הם אינם חוקיים), אלא רק מה שמוגדר כ"בנייה חדשה". מטרתה של המדיניות הזאת היא להגביל את עתידן של הקהילות המתגוררות בכפרים האלה, ולהפעיל לחץ על חבריהן כדי שיעברו להתגורר באחד משבעת היישובים העירוניים הקיימים.

מדיניות זו מבטאת עיוות או קריאה סלקטיבית של מסקנות ועדת גולדברג מ-2009. הוועדה קראה להליך של אכיפה מוגברת של חוק התכנון והבנייה, כצעד משלים לפעולות תכנוניות שיקדמו את ההכרה בכפרים בלתי מוכרים רבים ככל האפשר. המדיניות הנוכחית לעומת זאת, מיישמת רק את החלק הראשון –  הריסות הבתים – ואינה מקדמת הכרה בכפרים.

במסגרת המדיניות הנוכחית לא רק בתים חדשים נהרסים, כי אם גם בתים שעוברים שיפוץ, ולו הקל ביותר. כך נהרסו בעבר בתים שבהם הוחלף חיפוי הגג כדי לתקן דליפת מי גשמים. לפיכך, בתים רבים שנפגעו בסופה האחרונה, עומדים עתה לפני איום של קבלת צווי הריסה, זאת במידה ויבחרו לתקן את הליקויים שנגרמו להם.

ההשלכות של מדיניות זו על הקהילות הערביות המתגוררות בכפרים, ועל עתיד האזור כולו, הן הרסניות. בכל שבוע נוצרות טראומות אישיות וקולקטיביות חדשות במפגש בין כוחות שיטור והריסה מאסיביים לבין ילדים קטנים, שבהיעדר שירותי חינוך בסיסיים בכפרים נמצאים בבתיהם, והם אלה שפוגשים את הכוחות. כיצד מפגש כזה משפיע על החוויה הרגשית ועל תחושת הביטחון הבסיסית של ילד או ילדה? כיצד הוא משפיע על תחושת השייכות הקולקטיבית שלהם? לאיזו תפישה של אזרחות וזהות מחנכת המדינה ילדים אלה?

הריסות הבתים הן אלימות ממסדית, יומיומית, של מדינה נגד אזרחים. הן מייצרות ניכור, חוסר אמון וחוסר תקווה, ומחבלות בכל פתרון עתידי לבעיית הכפרים הבלתי מוכרים בנגב. כדי לפנות דרך לעתיד של חברה אזרחית טובה יותר בנגב יש לגנוז סופית את תוכנית פראוור. לשם כך, וכדי לפנות את הדרך לפתרון טוב וצודק יותר צריך לקדם יחסים בוני אמון בין המדינה לבין אזרחיה. צעדים שיתבטאו קודם כל בעצירה של הריסות הבתים.

עופר דגן הוא רכז שטח ב"פורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי".

לקריאת הדו"ח המלא.

קטעי וידאו רלוונטיים מהתקופה בה עוסק הדו"ח – 

הריסת שכונת מגורים בכפר עתיר, 16.5.2013:

הריסת שלושה בתים בכפר א-סייד, 6.2.13:

הסרטונים באדיבות יואב גלאי, פורום דו קיום בנגב.