ככל שהולך ומתברר השבוע היקפו של השוד המאורגן מהקופה הציבורית, כך מתבהרת (או שמא יש לומר מחשיכה) התמונה הכוללת של מה שאפשר כבר בהחלט להגדיר כשיטה. השיטה היא נבזית אך פשוטה, ובה הממשלה מאפשרת לשכבה דקה וסגורה הרמטית לגרוף רווחים גדולים, בפיקוח מינימלי, ולעתים אף בלי פיקוח בכלל.
לשם המחשה, תארו לעצמכם חתול שנבחר על ידי אסיפת החתולים הכללית לתפקיד שומר השמנת הציבורית. הוא עומד ליד בור השמנת, ובכל פעם שעובר איזה עכבר רזה ומנסה ללקק קצת מהשאריות הדלות מהצד, הוא מכניס לו מכה. ואז, כשמגיעים העכברים השמנים עם הדליים בידיהם, הוא נותן להם צ'פחה ידידותית ועוזר להם לשאוב. כשהבור מתרוקן, הוא צורח על העכברים הרזים ש"יתנו כתף לתוכנית ההבראה" ויעבדו יותר חזק, ואלה סוחבים דלי אחר דלי ממפעל השמנת. המפעל מתרוקן, כמובן, בהתאמה. אחרי הכל, כמה שמנת יכולים עכברים רזים לייצר כדי לעמוד בדרישות השמנים שאינן יודעות שובעה?
למי שזקוק לדוגמאות קונקרטיות החורגות מעולם החי, הנה שתי דוגמאות, האחת מהשבוע והשנייה מתחילת החודש. הראשונה היא של הפרופ' אבי ישראלי ממשרד הבריאות, או מ"הדסה", תלוי ממה מתחילים. טלי חרותי-סובר חושפת ב"דה מרקר" את כפל משכורותיו: כמנהל מחלקת מדיניות וכלכלה ב"הדסה" הוא משתכר 80 אלף שקלים בחודש, וכמדען הראשי של משרד הבריאות כ-25 אלף שקלים בחודש (עבור חצי משרה!), פרט לכך, האיש הוא יו"ר חברת הביומד "בריינסטורם", שם הוא זכאי לאופציות מרווחי החברה.
נניח לרגע לניגוד העניינים הזועק מהחיבור המשולש הזה, ולא נתקטנן על העובדה שאילו רצה משרד מבקר המדינה לעסוק בו ברצינות היה נתקל, אולי, בבעיה – הואיל ורעייתו של הפרופ' ישראלי היא היועצת המשפטית של המשרד (בשכר סמלי של 58 אלף שקלים בחודש).
נעבור לדוגמה נוספת, זו של הפסדי העתק של חברה "צים" שבבעלות משפחת עופר. אלי ציפורי מ"גלובס" חשף בעזרת תחקיר מרתק שערך יזם היי-טק בשם דרור דביר, כיצד הקימה משפחת עופר מאות חברות ספנות בריטיות, הרוויחה בהן הון ולא שילמה אגורה של מס (בהתאם לחוק הבריטי הפוטר חברות ספנות ממסים), אבל רשמה חוב כולל של יותר מ-4 מיליארד שקלים בישראל.
זה אמנם תכנון מס גאוני של חברה פרטית, אבל כשבוחנים את התנהלותה של משפחת עופר, כמו גם את התנהלותם של טייקונים ישראלים אחרים, מתברר שהשתתפותם של אלה בנטל המס בישראל מתקרבת לרצפה, ואילו התספורות, ההסדרים המיוחדים וההלוואות שהמדינה מעניקה להם בנדיבות, על חשבון כולנו – נוגעים בתקרה.
עכשיו נסו להיזכר באיומים מעוררי החלחלה שהחתול, כלומר הממשלה, השתמש בהם כדי להבהיל את העכברים, כלומר אותנו, שדרשנו במחאה של קיץ 2011 מדינת רווחה. אוי-אוי-אוי, אמרו לנו אז בנימין נתניהו וחבריו. אם יתחילו לחלק פה תנאים סוציאליים מופלגים, דמי אבטלה יותר מחצי שנה ופנסיה ממשלתית, נהיה כמו יוון. "תעבדו", הם אמרו לנו, "מי שעובד מרוויח, ומי שמרוויח יכול לקנות בעצמו את כל השירותים הנחוצים".
אלא שלנוכח העובדות שלעיל, והעובדה שאותה ממשלה שמטיפה לנו לעבוד קשה שדדה 180 מיליארד שקלים מהביטוח הלאומי, כלומר מהעתיד של כולנו, ועכשיו רוצה להעלות את גיל הפרישה ולחייב עקרות בית בתשלום ביטוח לאומי גם אם אין להן שום הכנסה – נראה שמה שקורה פה הוא באמת כמו מה שקורה ביוון, אבל במובן ההפוך בדיוק ממה שנתניהו מתכוון.
הניאו-ליברלים הטיפו לנו שהיוונים הם בטלנים נהנתנים. בפועל, מתברר שהיוונים (אלה שהצליחו להימלט מהאבטלה העצומה שם ולשמור על משרתם, גם בשכר זעום), עובדים קשה אפילו יותר מהצרפתים והגרמנים. הבעיה שלהם היא קבוצה לא קטנה של בעלי הון, שכולם קשורים בחבל הטבור לכל הממשלות, שמאל וימין, מאז ומעולם, מרוויחים בארצות אחרות, שומרים את כספם במקלטי מס, ומשתמשים במולדתם רק לשם יצירת הפסדי עתק שמניבים סיוע ממשלתי. אלה, בנוסף לשחיתות העמוקה בצמרת המגזר הציבורי ולהיסטוריה המדינית והכלכלית האומללה של יוון מאז תחילת המאה ה-20 – מוטטו אותה. החברה היוונית נמצאת עתה בסיכון חמור: כאוטית, קיצונית ומיואשת.
ההבדל המכריע בינינו לבין יוון מתבטא בשני תחומים. האחד לטובתנו, השני לרעתנו. לטובתנו פועלת התשתית הכלכלית המעולה שהניחו מייסדי המדינה הזאת, שעליה "התלבשו" שנים של יזמות זריזה, במיוחד בתחום ההיי-טק. הצמיחה ההיי-טקיסטית, בישראל עדיין כפולה מזו של אירופה (אף שהיא כבר קטנה בחצי מזו של ארצות הברית) מסייעת בטשטוש העובדות, ולכן דבריה של נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, נפלו על אוזניים ערלות. פלוג רמזה שמתחת לרדאר של ההיי-טק זוחלות אבטלה סמויה ותת-תעסוקה (אנשים שעובדים בלית ברירה במשרות שלא מתאימות להם ואינם מנצלים את כישוריהם ולכן מייצרים פריון נמוך) ועוני מחריף של שכירים. היא טענה שיש ליצור תנאים חדשים בשוק העבודה, להעלות מסים, לצמצם את הטבות המס ולהעמיק את הגבייה.
דבריה לא שונים בהרבה מהמגמה המאפיינת היום את הצמרת הכלכלית העולמית גם במחוזות הקפיטליסטיים המובהקים, והם שבו והזכירו מדוע נתניהו כל כך לא רצה בה כנגידה. הוא וממשלתו מתעקשים להאמין, בפנאטיות דתית ממש, בתאצ'ריזם הרדוד והמיושן ביותר, שלפיו מעמד העובדים חייב להמשיך לעבוד קשה יותר תמורת שכר נמוך יותר, ואילו העשירים צריכים לשלם פחות מסים.
עד כאן דיברנו רק על ההבדל שפועל, בינתיים, לטובתנו. לרעתנו פועל, כידוע, ההבט הבטחוני-מדיני, שגם הוא פרי המדיניות הפנאטית של נתניהו: טבעת הבידול וההחרמה הכלכלית על ישראל הולכת ומתהדקת, ההשקעות הזרות בתשתיות כאן מתנדפות והייצוא של ישראל מצטמק, ואילו הממשלה מתחפרת בסרבנותה לוויתורים ולהסדר, השרים עסוקים בקטטות ועלבונות עם נציגי האיחוד האירופי וראש הממשלה מדלג בעולם כדי לשכנע שהאיום האיראני הוא הדבר היחיד שחשוב בכלל. אכן, ממש כמו יוון.
ולנו אין אפילו אי יפה אחד לנחמה.
אבירמה גולן היא סופרת ופובליציסטית, עומדת בראש המרכז לעירוניות, בת-ים. ספרה החדש "אשה זרה" ראה אור בהוצאת הספריה החדשה
