7 דקות ו-23 שנות ביו-טיוב. לא סיפור, באמת שלא. חיילים עולים מהרחוב, אור לילי ירוק, נכנסים לבית מואר ניאון לבן, ממצמצים מול האור.
"תביא את הילדים שלך לשם", אומר אחד מהם לבעל הבית.
"הילדים ישנים", עונה קול.
"תביא את הילדים שלך לשם", החייל מרים קצת את קולו.
"אתה יכול לראות את הילדים", אומר הקול.
"בוא אתי", אומר החייל, "רק אחד".
הדלת נפתחת והמצלמה נכנסת עם החיילים: שני ילדים ישנים על מזרון. לא קופצים, לא מתחבאים, לא יושבים עטופי שמיכה על הספה ליד סבתא כמו הילדה שתיכף נראה, שני ילדים קטנים ישנים שינה עמוקה וגם כניסה של חייל חמוש לחדר לא מעירה אותם. ישנים באור, כל אחד מכורבל בשמיכתו. החייל יוצא.
האינסטינקט אומר להיות בשקט ליד חדר שיש בו ילדים, אבל בפעילות מבצעית עובדים אינסטינקטים אחרים. החיילים חוזרים לחדר המשפחה, גורפים ברעש לתוך שקית ניילון ערימת מתכות וזכוכיות, ולוקחים אותן אתם. זהו אוסף מזכרות חולני, חתיכות רימוני הלם וכדורי גומי שנורו בשכונה וליד בית המשפחה. אם המשפחה מנסה להסביר משהו. החיילים משתיקים אותה. אוסף מוזר, ההחרמה שלו משונה עוד יותר.
החיילים יוצאים החוצה, האורות שוב ירוקים, כאילו צולמו דרך ציוד לראיית לילה. מעט מילים נאמרות: "ג'יב אל אוויה", "אוסקוט". "ג'יב אל אוויה". "יאללה". אבל רק כשמתחילים לחזור, באור הירוק-ירוק הזה, ועוד חיילים מגיעים עם עצורים פלסטינים ושמים להם פלנליות על העיניים, אני יודעת שראיתי את התמונות האלה. לפני 25 שנים באזור של בית סחור ובית לחם ובקסבה של שכם, שם נדמה לי ישבה המפקדה שלנו, אני לא זוכרת את המקום רק שהיינו בבית-ספר שפונה מתלמידיו ורצפתו היתה מלאה תרמילים ריקים של נשק. הייתי שם חיילת זוטרה (פקידה פלוגתית כושלת בגדוד 50, למתעניינים), לא עושה כלום ימים שלמים, מסתכלת בסקרנות, מזועזעת אבל לא יכולה להוריד את העיניים, אל אוטובוסים מלאים עצורים עם פלנליות על העיניים שהגיעו כל יום כמעט. זו היתה האינתיפאדה הראשונה. בני הגרעין שלי חזרו המומים בשבתות. אני לא יכולתי להבין מה אני רואה.
"ג'יב אל אוויה". במשך שנים הבדיחה שלנו היתה שזו המלה היחידה בערבית שכולנו מכירים. ועכשיו זה חוזר ביו-טיוב הזה, ה"ג'יב אל אוויה", הפלנליות. הילדים הישנים. לא ידענו אז שתחילת האינתיפאדה הראשונה היא רגע היסטורי. חשבנו שזה סתם עוד רגע. שנים אחרי שאנחנו עזבנו את בית הספר שפונה מתלמידיו, ויחידות צבאיות חדשות באו ויצאו ממנו, אולי היתה תקופה שחזרו ללמוד בו ילדים, אולי שוב נשלחו הביתה, משהו כמו חמש שנים אחר כך, נולדו בישראל ילדים. הלכו לגן, לבית ספר, ישנו שינה עמוקה כמו שילדים ישנים – אלה החיילים שצועקים עכשיו. אני מסתכלת על הילדים בגן של בתי הקטנה. אין שום סיבה לחשוב שהם לא יהיו כוכבי הסרט הזה, החוזר על עצמו בדיוק מעייף, מטשטש, עוד 17 שנים. רק הטכנולוגיה של העברת המידע אולי תשתנה.
***
צילום של פשיטה על הכפר א-נבי סאלח, בשתיים בלילה. בילאל תמימי, שגר בכפר ושמתעד את פעילות צה"ל בשטחים, תיעד את הכניסה לביתו. החומר הועבר על ידי "בצלם". בפשיטה נעצרו חמישה אנשים, חשודים ככל הנראה ביידוי אבנים, אחד מהם קטין בן 14 וחצי.
