תסתכלו עלי. האם בתור מלצרית בבית קפה תל-אביבי אופנתי, למשל, בזמן שרוב המשמרת עברה עלי בשאגות מצד המנהלים שלי, שלא שילמו לי משכורת אלא רק העבירו אלי טיפים, ובסוף החודש הפרישו את הסכום העצום של כ-100 שקלים לתשלום הביטוח הלאומי שלי – האם לא חשתי כמו עבד? האם כאשר כמלצרית שלא מקבלת משכורת שחורגת מטיפים, היה עלי לנקות את המקום כדי לחסוך את עלותו של עובד ניקיון, לא הרגשתי כמו עבד? האם כאשר לעתים נדרשתי להישאר מעבר לשעות ולעתים אחרות לגמור מוקדם מהרגיל את המשמרת, כי אין עבודה – וכל סירוב היה מניף מעל ראשי את סכנת הפיטורים – עם ושכר הדירה שהמתין תמיד בסוף כל חודש, ואתו גם כל התשלומים היקרים של החיים במדינת ישראל – האם הייתי אמורה להרגיש שונה במשהו מעבד? יש מי שחושבים שכן. הם אפילו מבקשים לחוקק חוק בעניין הזה.
"המונח 'מעביד' בחוקי מדינת ישראל איננו משקף את יחסי העבודה, את עולם העבודה ואת המציאות העסקית בעולם כיום", כתבו בהצעתם מגישי החוק, חבר הכנסת נחמן שי (העבודה) וחבר הכנסת רוברט אילטוב (הליכוד-ביתנו). "זהו מונח אנכרוניסטי שיש לו קונוטציה שלילית לימים חשוכים בהיסטוריה האנושית של אדון ועבד. יחסי העבודה ראויים לשפה אחרת ולהעברת מסר נורמטיבי שונה של הצדדים למערכת יחסי העבודה.
"המלה 'מעביד'", ממשיכים חברי הכנסת, "מכניסה, כשלעצמה, אלמנט של כוחניות למערכת יחסי העבודה, שלא לצורך. היא דרה בכפיפה אחת עם שוק עבודה הנעדר תנאי עבודה מינימליים, בו שולטים השררה, העריצות, העושק, הניצול והקיפוח. אין מדובר בעניין סמנטי בלבד, אלא בנושא טעון שיש לו השלכות בשיח החברתי והכלכלי וליחסי העבודה במשק". לפני שבוע אושרה ההצעה בכנסת בקריאה טרומית.
טוב אז מעתה לא יקראו יותר לבוס "מעביד" אלא "מעסיק". עכשיו לצחוק או לבכות? כי איך אפשר לקרוא את נוסח החוק הזה, את עצם העלאתו, בלי לצחוק ובעיקר לבכות? במדינה ששכר המינימום בה הוא שכר רעב, מדינה שבה למעשה גם משפחה שמביאה הביתה שתי משכורות, אינה מחוסנת מפני העוני; לאור נתוני הלמ"ס מ-2012, שמעידים על מציאות שבה רבע מאוכלוסיית העובדות והעובדים מרוויחים פחות מ-3,451 שקלים בחודש, ואילו 50 אחוז מאוכלוסיית העובדות והעובדים משתכרת פחות מ-5,812 שקלים בחודש – לחשוב שבאמת, הבעיות שלנו כאזרחיות וכאזרחים כאן, נוגעות לפן הסמנטי?
איך אפשר לחשוב שהמלה "מעביד", מהשורש ע.ב.ד, אינה הולמת יותר את מציאות העבודה הישראלית, שבה נשים וגברים חוששים לאבד את מקור פרנסתם כי לכולם מבהירים, כבר בהתחלה, שיש להם תחליף? איך אפשר לומר שבמדינה שבה חוקי העבודה אינם נאכפים, ומהווים פעמים רבות לא יותר מאשר המלצה, אנחנו לא עבדים – והמעסיקים אינם אלא האדונים שלנו?
ואיך מתוקף שינוי סמנטי, מתבטלת אותה תחושה של אדנות שחשה העובדת שהוטרדה מינית בעבודתה? והלוא מנתונים של משרד הכלכלה, רק ב-2011 הוטרדו מינית 165 אלף! נשים במקום עבודתן. ומה על עובדות ועובדי הקבלן? 400 אלף מהם מועסקים בשירות המדינה, בלי קביעות, בלי תנאים, בשכר נמוך, עם יום עבודה מקוצר לטובת המעסיק (או המעביד), עם אפשרות לפטרם ולהחזירם לעבודה לפי הצורך. אז עד כמה ישפיע עליהם השינוי הסמנטי, המהול בעיוורון אין קץ, של המחוקקים שי ואילטוב?
לטענת שני אלה, ההשלכות של השינוי הסמנטי הרות גורל, ויש בשפה, כך עולה מדבריהם, כדי לחולל שינויים ממשיים במציאות של שוק העבודה הישראלי. אבל איך יתרחש אותו שינוי, כאשר המדיניות הכלכלית של הממשלה, שאילטוב הוא חבר בה, שמה לה בראש מעייניה רק את הגדלת הרווחים ולמעשה מקדמת סדר יום שתומך בראיית העולם של מילטון פרידמן שטוען כי "האחריות החברתית של עסקים היא להגדיל את רווחיהם". נקודה. סוף.
אילטוב ושי חשים שהמלה "מעביד" מכניסה לשוק העבודה ממד של כוחניות. אז אני אשמח לדעת מתי ואיך בדיוק הגיעו למסקנה שאין ממד של כוחניות בשוק התעסוקה, שמתאפיין בעודף של עובדות ועובדים, על פני מספר מועט של משרות? איך בדיוק אין ממד של כוחנות במציאות שבה אזרחים רבים גרים בבתים שיש עליהם דמי שכירות גבוהים ובלתי אפשריים, או שהם משלמים עליהם במשך עשרות שנים משכנתה כובלת.
המקום היחידי שאולי לא מתקיימים בו יחסים של כוחנות הוא בקרב אותם אחוזים בודדים מכלל שוק העבודה והמשק הישראלי שנותרים אחרי שמורידים ממנו את כלל העובדות והעובדים שמרוויחים פחות משכר מינימום או קצת מעליו, ואפילו את אלה שמשכורתם מגיעה עד 10,000 שקלים.
זה באמת נורא, לעשות שימוש במונח אשר מרמז לאותם ימים חשוכים שבהם פרטיקת האדון והעבד פשתה בכל פינה. אבל האומנם כבר נחלצנו מאותם ימים חשוכים, או שרק שפכנו עליהם קצת נצנצים של נאורות. הפילוסוף פרידריך הגל טען שיחסי האדון והעבד התאפיינו בתנועה דיאלקטית כזו שיצרה תלות של העבד באדונו, אך גם של האדון בעבד שלו. בשוק העבודה הנוכחי של מדינת ישראל נראה שנעלמה לחלוטין אותה תלות של האדון, כלומר המעסיק, בעבדו, כלומר בעובדו.
ולסיום, אם כנסת ישראל כבר מקדישה זמן ומקום לחקיקה הקשורה בשינויים סמנטיים, אולי עדיף שתעסוק במלים שמתארות את המציאות כפי שהיא, ולא במונחים אשר כל עניינם טשטוש צדדיה המכוערים.