"איך מבדילים בין יהודי מחברון ליהודים אחרים?" שאל מדריך הטיולים המתנחל לבן-הזקן באנגלית עם מבטא אמריקאי, בביקורי הראשון בעיר, לפני שש שנים. "היהודי מחברון לא נושא נשק", המשיך. "הם דאגו לכך שהערבים לא יעזו להתעסק אתם".
הסבריו הנלהבים של המדריך בקעו ממערכת הכריזה, באוטובוס התיירים העמוס, שנסע בכביש היורד אל העיר חברון. התורמים היהודים-אמריקאים הימניים שאותם ליוויתי הציצו מבעד לחלונות, כשהנוף השתנה במהירות מנוף הפרוורים של קריית ארבע למראה המוגף, הרעוע והנטוש של שורת החנויות בעיר העתיקה של חברון, עיר רפאים של ממש.
חברון היא לא כמו מקומות אחרים בגדה המערבית. אין אף מקום אחר שבו מתנחלים ישראלים השתלטו על התשתית העירונית כולה של עיר פלסטינית. חברון היא דוגמה ייחודית של כיבוש, מציאות שאי אפשר לברוח ממנה, של הפרדה, אלימות, שליטה צבאית וטרור אזרחי – מיקרוקוסמוס של כל מה שאתה מרגיש שהוא רע ומפחיד בעולם.
תארו לעצמכם, אם תוכלו, שטח עירוני שבו עשרות אלפי פלסטינים, וגם כ-700 מתנחלים ישראלים, וחיילים ישראלים ביחס מספרי של כמעט אחד-לאחד שומרים עליהם. אנחנו לא מדברים על התנכלות לרועי צאן בודדים, בגבעות חבוטות, כמו שמתגלמת האלימות של הכיבוש במרחק של קילומטרים ספורים משם.
כיתוב על דלת בית ספר לילדים פלסתינים ברחוב שוהאדה בחברון. צילומים: אקטיבסטילס
האירוניה המרה היא שבתקופה שלפני הקמת מדינת ישראל, חברון היתה מקום שבו יהודים ופלסטינים חיו ברוב המקרים בדו-קיום. מציאות שבירה זו התנפצה, לאחר הטבח בחברון, ב-1929, שבו המון פורע של פלסטינים הרגו 67 יהודים. היהודים ששרדו נמלטו מהעיר כאיש אחד.
50 שנים אחר כך, היהודים חזרו אל העיר הקדושה, מקום קבורתם של אבות ואימהות האומה של הדתות האברהמיות. שוב נוצר דו-קיום שברירי, אך הפעם, תחת צלו של הכיבוש הצבאי-ההתיישבותי שבא לאחר מלחמת ששת הימים, וההתנחלויות היהודיות בגדה המערבית שבאו בעקבותיה.
גם חזרה זו לדו-קיום לא שקט, התנפצה בעקבות טבח, הפעם של פלסטינים.
היום לפני 20 שנים, ד"ר ברוך גודלדשטיין, רופא יהודי ממוצא אמריקאי וחסיד של הרב מאיר כהנא, נכנס אל חלקה המוסלמי של מערת האבות, מערת המכפלה, עם ארבע מחסניות ורובה אוטומטי, ופתח באש בעת תפילות הבוקר. הוא הרג 29 אנשים ופצע 125, לפני שהוכה למוות בידי המתפללים שנותרו בחיים.
בתגובה לטבח ולאלימות ברחובות שהשתוללה בעקבותיו, קיבל הצבא הישראלי החלטה מהירה לסגור את מרכז העיר, את רחוב השוהדא שגובל במערת המכפלה. כלומר, נאסר על הפלסטינים לנסוע ברחוב המסחרי המרכזי של חברון. הכביש נשאר פתוח ליהודים.
צלם מותקף על ידי מתנחלים בזמן מסיק זיתים בחברון
כמה שנים אחר כך, עם האלימות המתחדשת של האינתיפאדה השנייה, הרחוב נסגר לחלוטין למעבר הולכי-רגל פלסטינים. יותר מ-1,800 חנויות נאלצו להיסגר, או שהעסקים קרסו במהירות.
רחוב השוהדא נהפך לסוג של אזור חיץ. בשפה הצה"לית, הוא היה צריך להיות "סטרילי" מפלסטינים, עיר רפאים. כיום, הפלסטינים שלרוע מזלם גרים ברחוב השוהדא לא יכולים להיכנס ולצאת מבתיהם דרך דלתות הכניסה שלהם, חלקן נסגרו בהלחמה בידי הצבא.
הצבא נתן פרס לקהילה היהודית בחברון, שמשורותיה יצא מבצע הטבח במערת המכפלה.
הקורבנות נענשו. פרס קולקטיבי, עונש קולקטיבי.
בשני העשורים שחלפו מאז, המתיישבים היהודים בחברון נהיו ידועים בהתנכלויותיהם האלימות בשכניהם הפלסטינים. הכל תחת עינו הפקוחה של הצבא, ובהסכמה שבשתיקה. חלק מהתושבים הפלסטינים שגרים בקו התפר שברחוב השוהדא וסביבותיו בנו כלובים של ממש סביב בתיהם, כדי להגן על עצמם מפני המתנחלים האלימים. השוק הערבי בעיר העתיקה של חברון מכוסה ברשתות ברזל כדי להגן מפני האבנים, השתן ושאר הפריטים שהמתנחלים היהודים זורקים כדבר שבשגרה על הסוחרים הפלסטינים ועל העוברים ושבים.
"אין משפחה, או בית ברחוב השוהדא שלא הותקפו", אמר עבד אל-רחמן, סטודנט באוניברסיטה פלסטינית שגר כל חייו ברחוב. אמנם תדירות המתקפות הגדולות פחתה בשנים האחרונות, אך התנכלויות ואלימות בדרגה נמוכה יותר, קורות תדיר. יש להבהיר – אלימות יומיומית בדרגה נמוכה שאי אפשר להימלט מפניה, היא הכיבוש עצמו.
חג פורים ברחוב שוהאבה
למשפחתו של עבד יש מאות סיפורים על מתקפות והתנכלויות מצד המתנחלים והצבא, הוא תיאר: לפעמים, המתנחלים זורקים אבנים על ביתו, "אבנים ממש גדולות שיכולות להרוג". לאחרונה, הם זרקו אבנים כאלה לתוך חצרה של משפחתו. למרבה המזל, שהו בני המשפחה בתוך הבית כשזה קרה, איש לא נפגע, אמר עבד, אבל תיאר איך הרהיטים שלהם והמרצפות נשברו במתקפה.
לפני כמה שנים, מדינת ישראל כולה טעמה את החרפה וההשפלה של החיים הפלסטינים בחברון, כשסרטון וידיאו, שכעת כבר ידוע לשמצה, של מתנחלת שצועקת "שרמוטה!" ("זונה" בערבית) לצעירה פלסטינאית, מבעד לכלוב, הגיע אל חדשות הלילה. "שבי בכלוב", קראה המתנחלת בלעג, בזמן שחייל עמד בסמוך ולא עשה דבר.
הסרטון משקף במדויק את המציאות הפלסטינית בעיר: חיים בשבי, נתונים להשפלה ואלימות מצד מתנחלים וחיילים כאחד, ובלי אף אחד שאליו הם יכולים לפנות בבקשה לעזרה.
כ-650 חיילים ישראלים מוצבים דרך קבע באזור H2 של חברון, ומאיישים 18 נקודות ביקורת שפלסטינים חייבים לעבור דרכן בדרכם לבית הספר, לקנות אוכל, לבקר משפחה, או לצאת מבתיהם. הם שם כדי להגן על היהודים. אף אחד לא נמצא שם כדי להגן על הפלסטינים. אל מי אתה יכול לפנות כדי לבקש שייעשה צדק, כאשר העיר שלך נשלטת בידי כוח צבאי כובש?
"בדיוק כמו כל אחד אחר בעולם", אמר עבד, "התושבים הפלסטינים ברחוב השוהדא רוצים רק לחיות בשלווה, בכבוד. ואנשים כאן חיים בלי כבוד".
מפגין פלסתיני בחברון, פברואר 2014
הסיפור הטראגי של חברון הוא סיפור של היסטוריה שחוזרת על עצמה. כמו הטבח ועזיבתם את העיר של התושבים היהודים המקוריים ששרדו אותו לפני 85 שנה. טבח נוסף, מעשה טרור נוסף, שיצר את עשרות השנים של חוסר צדק והשפלה שבו חיים תושביה הפלסטינים של העיר, כיום. הקשר בין הדברים לא יכול להיות ברור יותר.
"אם גולדשטיין היה קם מקברו היום, לא היה שמח ממנו על המציאות בחברון", אמרה מנכ"לית הארגון "שוברים שתיקה", יולי נובק.
מה שמדריך הטיולים אמר לי, לפני שש שנים, היה בהחלט הגזמה, התושבים הפלסטינים של חברון כן משיבים מלחמה, מפעם לפעם. אבל המסר נולד היום לפני 20 שנה, כשמעשה של טרור אחד הוליד משטר אימה וטרור אחר.
מיכאל עומר-מן הוא עורך אתר החדשות העצמאי 972
