1.
– אני רוצה ללכת לאודישן. למה אתם לא נותנים לי ללכת לאודישן? אני רוצה ללכת לאודישן!
– אודישן למה?
– לא משנה למה. אודישן (שיחה בין ילד לאמא, אי שם בקניון עזריאלי, בקומת הרכבת, שלמרות שכל כך הרבה השתנה בחיים! – סמארטפונים, אינטרנט בנעליים, ילדות כהניסטיות שמלשינות על מורים – למרות כל הקידמה המבורכת הזו, עדיין הרכבת עובדת בשיטת "צ'יק-צ'יק-צ'ק הקטר נשף". שזה די מדהים, תודו.
תודו.
טוב, אל תודו, מה איכפת לי. ויש תזה:)
2.
ישנה רק דרך אחת טובה לפתור את פרשת המורה אדם ורטה, וזה שמכאן ולהבא הילדים יערכו אודישנים למורים. ובאודישנים, כל מורה יספר את סיפור החיים הקשה שלו. אם היה לו אבא מרביץ – הוא רשאי ללמד על זכויות אזרח.
אמא זונה – טבח סברה ושתילה.
אבא מרביץ, אמא זונה, וגם דרך על חרא בדרך לאודישן – מותר לו לקרוא לשר החינוך פירה, במקום פירון (וגם להיפך – נגיד, אם הוא במסעדה, ורוצה מנה נורא קטנה של פירה. ויש שיר על זה:)
3.
קן לציפור בין העצים
ובקן לה שלוש ביצים
ובכל ביצה – הס פן תעיר! –
ישן לו, ישן לו, פירה (זה השיר המקורי. ואז בא ביאליק, עם האובססיה שלו לחרוזים, והחזיר את השירה העברית לתקופת האבן. וחזרה לנראטיב:)
4.
מוזר: ילדים שונאים מבחנים, אבל אוהבים אודישנים. טוב, לא כל כך מוזר, אם אתה חושב ששר החינוך האמיתי הוא ערוץ 2, והבגרות הכי חשובה זה בגרות בלהיות מרגש. אני יודע, אני יודע, תגידו שאני רואה בכל מקום קונספירציות. אבל זה כמו שאמרו לציידים הראשונים: בואו, תהיו ציידים-לקטים, מה איכפת לכם, במילא אתם רוב היום רק עומדים עם החנית ומחכים לממותה. ושנייה אחר כך הם מצאו את עצמם על ארבע, מלקטים אוכמניות (ויש סיפור היסטורי מרתק, מהזמנים שבהם ביאליק חזר לתקופת האבן:)
5.
מה אתה עושה?
צד. ומלקט.
למה?
אני צייד-לקט.
אה.
ומה אתה עושה, אם מותר לשאול?
אני ביאליק.
זה מקצוע?
זה לא הרבה כסף, אבל כשהייתי צעיר זיינתי כמו שפן.
זיינת מלא?
לא, זיינתי שפנות.
זה לא נשמע כל כך…
כל הבחורות השוות הלכו בפוגרומים בקישינב.
טוב, תשמע, זה מרתק, אבל אתה קצת מפריע לי לצוד.
לצוד מה? אני לא רואה כאן כלום.
זה רק מראה כמה אתה תמים, ביאליק. רואה את השיח אוכמניות הזה?
כן.
אני אורב לו כבר שבועיים.
אתה צד…
אוכמניות.
ומלקט…
ממותות. אם יש.
ואיך הביזנס?
קצת חלש. אבל זה לא יעזור שתעמוד פה ותדבר בהברה אשכנזית, ביאליק.
יכול להיות שאולי אתה טועה בהגדרת ה –
אתה מבריח את האוכמניות, ביאליק.
טוב. אני הולך.
ששש!
חזרה למכונת זמן שלי.
ששש- מה? (וזה כל מה שאנחנו יודעים על מפגשו של ביאליק עם צייד-לקט מתקופת האבן. כלומר, זה כל מה שאני יודע. אתם, סביר להניח, לא ידעתם שזה קרה בכלל, לפני רגע. אתם כאלה תמימים, שבא לי לא לספר לכם על האודישנים לשרי חינוך:)
5.
כי סיכמנו כבר שצריך אודישנים למורים. אבל מי ישפוט באודישנים לשרי חינוך? הרי לא ייתכן שכל פוליטיקאי מתחיל יוכל לעמוד במשכן הכנסת וללחוץ ידיים לתלמידים מצטיינים בנוער-כהנא? צריך שופטים.
איזה ז'אנר עדתי-פוליטי-חברתי מספיק טהור כדי לשפוט שרי חינוך?
זה היה קשה, אבל מצאנו: לסביות ממוצא מזרחי שיש להן מנוי ל"הארץ-דיגיטל" ושהתחתנו עם בנות זוג אשכנזיות, ולא בקטע של מובּיליות חברתית, אלא רק בקטע של נקמה (אבל רגע! מי יעשה אודישן להן? הייתכן שהגענו לקץ שרשרת הקיפוח?)
6.
ניצולי שואה!
פיוווו, ניצלנו ברגע האחרון. השופטים האולטימטיבים בכל אודישן. ליהוק מבריק, ראשית כי אי אפשר להאשים אותם בכלום (הם האשכנזים האחרונים שאי אפשר להאשים אותם בכלום, וכשהם ימותו אנחנו ממש נתגעגע), ושנית כי הם די פנויים לעבודה. המעטים שעוד אתנו, בעיקר עסוקים בלחפש תרופות בפחי זבל (אבל:)
7.
אבל, אבל – מי ישפוט באודישנים של ניצולי השואה?
טוב, התשובה די ברורה, לא?
הם כבר עשו את זה בעבר, ודי בהצלחה.
(זהו, אדולף? הגשנו את התזה? אפשר לחזור לתקופת האבן?)
8.
תשמע.
מה.
היה פה אחד, ביאליק.
מה רצה.
אמר שצריך לעשות ההפך. את האוכמניות – ללַקט.
מה?
ואת הממותות – לצוד.
אתה יודע איזה גודל זה ממותה? מה אתה מפגר?
ככה אמר ביאליק.
אשכנזי מניאק.
והיתה לו מכונת זמן.
גם מניאק, גם עובד בהיי-טק. בן זונה מתנשא (ועד כאן שידורינו מתקופת האבן, תודה שהייתם אתנו, ועכשיו לפרסומות: "הי! אמא! גם אני רוצה כזאתי אבן!")
_____________________________________________________________
