למרבה התדהמה לא היה מנעול על השער בגדר. "זה נראה לך בטוח?" שאלה אורנה. האמת שזה נראה לי מעשה חסר אחריות. להיכנס כך לחברון, בלי תיאום עם איש קשר מוכר, בזמן שהדם שם רותח. יום קודם לכן נכנס הרופא הקהילתי של קריית ארבע, הד"ר ברוך גולדשטיין, למערת המכפלה. לבוש במדי קצין צה"ל הוא ריסס מרובה הגליל שלו, רצח 29 מתפללים ערבים ופצע עוד מאות, עד שאזלה לו התחמושת והרגו אותו במכות של מטף כיבוי.

יחד עם הצלמת אורנה איתמר יצאתי להכין כתבה עבור "כל העיר". בכניסה לבית מגוריו של גולדשטיין בקריית ארבע הבהירו לנו שאלמנתו לא תתראיין. התחלנו לשוטט ברגל, ולא רחוק מדירת גולדשטיין עצרנו להשקיף על חברון שמעבר לגדר. אחרי כמה רגעים קלטנו שמישהו קורא לנו. 200 מטר מולנו, בצד החברוני, היו כמה פרצופים בחלון גדול של בית לא גמור.

התפתח בינינו ראיון ספונטני, בצעקות, לא ממש מוצלח. ברגע מסוים אחד האנשים בחלון הציע "בואו אלינו". חשבתי שהוא צוחק ועניתי "לא יכולים, יש גדר", אבל הוא הצביע על שער צר בגדר, מרחק קצרצר מאתנו, ואמר "תעברו משם". אין מנעול, ואנחנו מהססים. הערבים בחלון בוחנים אותנו, צלמת וכתב, בשתיקה. נכנסנו.

אחרי הליכה קצרה הגענו לבית, שהיה בשלב השלד. הקירות לא מטויחים, ופתחי החלונות ללא זגוגיות. בפנים היתה משפחה מורחבת, כולל ילדים. היה קר והוזמנו להצטופף עם כולם מסביב לאגן אמבטיה שהוצב באמצע החדר ובתוכו ערימת גחלים. קודם תה מתוק, אחר כך דיבורים.

כמו כל 120 אלף תושביה הערבים של חברון, הם היו נתונים בעוצר שהטיל צה"ל מחשש למהומות. עד הודעה חדשה. אינני זוכר מדוע נתקעו במבנה הלא גמור, אבל עכשיו כבר לא היתה להם ברירה. לא היתה התלהמות מצדם אבל היה כעס כבוש, ובעיקר השפלה: על זה שדווקא הם, הערבים, נענשים בעוצר אחרי שטבחו בהם.

אחרי כמה שעות נפרדנו כידידים וחצינו את הקווים חזרה לקריית ארבע. עכשיו רציתי להיכנס שוב לחברון, אבל אל הישוב היהודי. הצבא לא אישר, אבל הצלחתי לתפוס טרמפ עם נֹעם ארנון, הדובר הנצחי של קומץ היהודים בחברון. כבר ירדה החשיכה כשנכנסנו עם הרכב שלו, והחיילים שהוצבו בשער הכניסה לחברון לא דרשו מאתנו תעודות. סמוך למערת המכפלה עצר את הרכב מחסום צה"לי ארעי וקטן, סמל ושני חייליו, וכל הקשרים של ארנון לא הועילו.

ההמתנה התארכה, יצאנו מהרכב, ובין ארנון לבין הסמל התפתחה שיחה תיאולוגית. בשלב מסוים הסביר ארנון שלכל אדם יש נשמה. הסמל הפתיע בשאלת הפולו-אפ: "גם לערבים יש נשמה?" ארנון התחיל להסתבך עם התשובה כשבדיוק פלט מכשיר הקשר את האישור הגואל, והמשכנו לישוב היהודי.

גם שם כולם היו כועסים ומצוברחים. אמנם לא טבחו בהם ואף אחד לא הטיל עליהם עוצר, אבל עקב המתיחות אלוף הפיקוד ביטל להם את העדלאידע שהיתה אמורה להתקיים למחרת. חצוף. לנו שם יחד עם קבוצת צעירים מהמגזר (עד היום אני שואל את עצמי אם יגאל עמיר היה ביניהם. הרי פורסם שהוא עשה שבתות וחגים בחברון), ואחרי עוד כמה ראיונות בבוקר חזרנו, בהקלה גדולה, לקריית ארבע.

על המדרכה שמחנו לפגוש באקראי את כתב השטחים של "כל העיר", הלל כהן (היום הד"ר הלל כהן, מרצה באוניברסיטה העברית). הוא בדיוק היה בדרכו בחברון, לסייר בין סוכות האבלים. אשה שדחפה עגלה עם תינוק הפריעה את פגישתנו: "אתם עיתונאים נכון? תכירו, זה הבן שלי , ברוך. קראתי לו בשם של הצדיק, עוד לפני שידעתי שיעשה את מעשה הגבורה הגדול. ד"ר ברוך גולדשטיין, איזה צדיק".

מה אגיד, הייתי טעון עד להתפקע מ-24 השעות האחרונות. "יאללה יאללה, תעופי לנו מהעיניים את והברוך שלך", אמרתי לאום ג'יאהד-ברוך מקריית ארבע. למחרת, במערכת, נפגשתי עם הלל כהן. "נתקלתי בגברת ההיא שוב", אמר לי כהן, "ותדע לך שהיא מאוד נעלבה ממך. היא אמרה לי 'איזה מן עיתונאי זה החבר שלך? בסדר, אני בעד להרוג ערבים, הוא נגד להרוג ערבים, אבל אפשר לדבר על זה בצורה תרבותית!'"

לקריאה באנגלית

קברו של ברוך גולדשטיין בקריית ארבע