דנה כהן היא פולשת. פושעת. סכנה לקיומנו כחברה וקהילה. היא מגדלת לבד את שיראל, דביר ולירוי. גם הם עבריינים מסוכנים, אם אתם שואלים את מדינת ישראל. ילדים בני 14, 12 ו-9 משכונת הארגזים האו-טו-טו מוצפת ואם אחת חד הורית. שלושה ילדים ואם אחת שמתקיימים מקצבת שארים, ושביום חמישי סגרירי וסוער בדצמבר 2013, יושלכו סוף סוף לרחוב. כמו שצריך לעשות עם עבריינים.
היום מציינים ברחבי העולם את יום זכויות האדם. בישראל של שנת 2013, זכויות האדם אינן כוללות רשימה ארוכה מאוד של דברים. כמו דיור, למשל. הילדים של דנה נולדו במדינה שאינה מכירה בזכותם לעתיד, שהרי ילד שגר ברחוב, איך ישיג חינוך והשכלה? הרי הוא לא יודע היכן יישן בלילה או מה יאכל לארוחת הערב.
בשביל המדינה, הילדים האלה פולשים. משרד השיכון, עמידר, חלמיש – כולם שמות נרדפים למדינת ישראל – מסרבים לאפשר להם לערער על החלטת הפינוי. הם מסרבים להציע להם דיור חלופי. הם מסרבים לחדש את הזכאות של המשפחה. הם לא עונים למכתבים ולטלפונים, מתעלמים מפניות של עובדים סוציאליים ועורכי דין. דנה, שיראל, דביר ולירוי כהן לא קיימים עבור מדינת ישראל. הם שקופים לחלוטין. הבעיות שלהם הן שלהם ושלהם בלבד.
מוזר לדבר על הזכות לקורת גג. מה ברור יותר מזכות למקום לגור בו? הרי קר בחוץ, ותיכף תיכף מתרגשת סופה גדולה. אולי ניסע כולנו בסוף השבוע במכוניות המחוממות שלנו לירושלים לראות שלג ונשב אצל חברים לשתות מרק. הבית שלנו יקר נורא. דמי השכירות גבוהים להחריד, או שהמשכנתא יושבת לנו על הצוואר עד שנת אלפיים שלושים ומשהו, אבל יש לנו מקום לגור בו, חדר עם מיטות להשכיב את הילדים. מזגנים ותנורי סלילים וכירת גז להכין תה ומרק.
לא לכולם יש את הזכות הזאת. מעבר לאלפי הומלסים ברחובות הערים בישראל, יש עשרות אלפי משפחות שזכאיות לדיור מתוקף מצבן הכלכלי. המדינה משתמשת בזכאות הזו כמו שוט. הם חייבים לחדש את הזכאות מדי שנה, להתרוצץ בין פקידים אטומים וגסים, למלא טפסים ולהתחנן על הבית.
לא פעם מדובר בעולים שאינם מסוגלים לתקשר עם הפקידים האלה, או משפחות לא משכילות קשות יום שאינן יודעות למלא את הטפסים הארוכים והמפורטים והמתישים, או לרוץ ולכתוב ולהתקשר ולהתחנן לעוד אישור אחד מביטוח לאומי או קופת חולים או השד יודע איזה גוף מסורבל ואפל שלא רואה אותם ממטר.
וכשילד אחד יגיע לגיל 18 והאם החד הורית תישאר רק עם שני ילדים בבית, הזכאות תפקע. משרד השיכון וחלמיש ועמידר ועמיגור ועוד שמות למדינת ישראל, האור לגויים שלו חיכינו אלפיים שנה, מחכים ומצפים ופוכרים ידיים וממתינים ליום הגזירה הזה. היום שבו תהפכי לחד הורית עם שניים בלבד מתחת לגיל 18. היום שבו לא תחודש הזכאות שלך. היום שבו יזרקו גם אותך.
"הלא זכאים הם הבעיה שלנו," אומר מנכ"ל משרד השיכון שלמה בן אליהו, האיש שאומר גם שהברזים המקולקלים בדירות השיכון הציבורי המוזנחות הם לא בעיה של מדינת ישראל. שלמה בן אליהו מחכה שגם את לא תהיי זכאית יותר, כדי לזרוק אותך מהבית. לכי לגור מתחת איזה גשר, או להתחנן לעזרה בדמי שכירות, שאולי תגיע אולי לא, ואולי תתעכב ארבעה חודשים בגלל פקיד שלא העביר טופס לפקיד שלידו.
את הדירה שתפני כשתאבדי את הזכאות – או את הדירה ממנה נשליך את דנה כהן העבריינית המסוכנת – נמשיך להזניח. שתירקב. או שנמכור אותה לאיזה יזם ממולח שיגיש תוכניות וישפץ ויוסיף קומה ואולי איזה מיני פנטהאוז למעלה למשקיעי חוץ. ולזכאים שמחכים לדירות נגיד שפשוט אין דירות, למרות אלפי הדירות שעומדות מוזנחות כאילו אין חפץ בהן (או-הו, כמה רבים החפצים!) ונשלח אותם למלא עוד טופס.
ביום חמישי, מדינת ישראל הולכת לזרוק את דנה כהן ושלושת ילדיה לסופה ולגשם ולקור ולאגמים שייקוו בשכונת הארגזים, מקום משכנה של הדירה המפוארת. בכל יום היא עושה את זה לעוד ועוד משפחות. בשרב ובסופה. בינתיים, יש מי שישלמו לו חשבונות מים בשמונים אלף שקל ונרות ריחניים ב-6,000 שקל. תקציב הבתים שמשלמת המדינה בכל שנה עבור זוג אחד, יכול לרכוש שלוש דירות לדנה כהן ודומותיה לחיים שלמים. אבל יש שווים ושווים פחות בדמוקרטיה הישראלית. יש נראים ויש שקופים.
דמיינו היטב היטב את דנה כהן ואת שלושת ילדיה. אחרי יום חמישי, אף אחד לא יראה אותם יותר.