מי בכל זאת יקבלו עשרות מיליוני שקלים ודירות דיור ציבורי אצל השר המגזרי אריאל? הגרעינים התורניים ועמותות שונות ומשונות שכבר כעת מחזיקים בכוח נכסים כאלה על חשבון זכאי הדיור הציבורי.
בנושא תגמול הפקידים שישכנעו קשישים לעזוב את דירתם נדמה שנחצה סף נבזות חדש. לפני כחודשיים, בשקט בשקט, הועברה בקשת פטור נוספת למשרד האוצר, במסגרתה יקבל כל עובד החברה המנהלת שישכנע קשיש שחי בדירת דיור ציבורי לעזוב אותה ולעבור לדיור מוגן, בונוס של 5,000 שקלים.
במשרדי השיכון והאוצר יש רצון עז לממש פינוי של כמה שיותר דירות דיור ציבורי מכיוון שבעקבות כניסת חוק הדיור הציבורי של רן כהן לתוקף הם עלולים למצוא את עצמם במצב שיאלצו להשקיע את הכספים שיתקבלו ממכירת הדירות בחזרה בדיור הציבורי, זאת בניגוד לרצונם.
אבל זו לא הסיבה היחידה. נדרשת לא מעט ציניות בחישוב הכלכלי הקר שעומד מאחורי ההחלטה. ערכם של הנכסים הנדל"ניים זינק בעשרות, אם לא מאות אחוזים בשנים האחרונות. במידה שאותו קשיש או קשישה יחליטו לממש את זכותם במסגרת החוק ויבקשו לרכוש את הדירה בה התגוררו עשרות שנים, הם יזכו בהנחה משמעותית ביותר שיכולה להגיע עד ל-90 אחוזים משווי הדירה.
לכן מעדיפים הפקידים להציע לאותם דיירים "מענק מעבר", שינוע בין 50 אלף ל-125 אלף שקלים, ו"לתמרץ" את העובדים כדי שישכנעו את הדיירים לעזוב. כך, בסכום קטן יחסית, יכולים להרוויח במשרדי השיכון והאוצר בחזרה את הדירה ששוויה יכול לעמוד על מאות אלפי שקלים, ובאזורי ביקוש אפילו יותר מכך.
שר השיכון יכול להרשות לעצמו את זה כי לאיש לא אכפת ממאות אלפי האנשים הללו, שבניגוד לקהל מצביעיו הישיר לא הצליחו לשמר רקמה חברתית וכל תחושת קהילתיות וסולידריות שאי פעם ניסתה לצמוח בקרבם – רוסקה בכוח.
בהערכה זהירה מדובר במעל 300 אלף איש שהפכו ללא נראים, שקולם לא נשמע, שמוטחות בהם שוב ושוב ההאשמות שהם "מוצצי דם", ו"נתמכים", ו"רמאים" ו"בטלנים", ו"חצופים" ו"מחלישים את הערים בהן הם חיים", וזאת בזמן שהמדינה היא שמרמה אותם, פוגעת בהם, מאיימת עליהם, לוקחת את מעט הכסף שיש להם ומונעת מהם את זכאותם הבסיסית לחיים בכבוד.
בסופו של יום, אחוז זניח מתוך מיליארדי השקלים שהמדינה סחטה מהפרה החולבת של הדיור הציבורי הוחזר כהשקעה לדיירים. מי שדווקא נהנו מהכסף היו פקידי האוצר, הסוכנות היהודית, החברות המנהלות את הדיור הציבורי, המתנחלים, כרישי נדל"ן מפוקפקים ועוד ועוד.
שווה לכל ישראלי לעצור לרגע ולצפות בתגובתו של שר השיכון לדבריהן של קבוצת נשים שפרצה לאירוע בחירות מקומיות בו השתתף וביקשה לעמת אותו עם מציאות חייהן. את החיוך הקטן, הזחוח שלו, את ההחלטה המיידית שלא להקשיב לקבוצת הנשים ה"לא נחמדות" האלו ואת האופן שבו הוא נוטש את המקום.
לכן גם חשוב לציין שוב ושוב כי הראשונות שנפגעות מהמדיניות הפושעת הזו של משרדי הממשלה הן הנשים: קשישות, אמהות חד הוריות, עקרות הבית, הנערות והילדות. בשנת 2009 אחת מהילדות האלה התחשמלה למוות כשנכנסה להתקלח באמבטיה שבדירת הדיור הציבורי של משפחתה בכפר סבא.
אלפי נשים "בנות מזל' שזכו לגור בדירות דיור ציבורי ונמצאות רוב שעות היום בבית משלמות בבריאותן הפיזית והנפשית בכל יום. הן נאלצות לחיות חשופות לפגעי אזבסט ונזילות, ביוב ועובש, פגעי חשמל, קור, הזנחה, עכברים ורטיבות. כל זאת עבור הזכות לתנאי דיור חמורים ש"גורמים לפגיעה בכבוד האדם", כפי שניסח זאת היטב מבקר המדינה.
רבות אחרות, זכאיות או לא, אינן זוכות אפילו לאזכור בשורה נשכחת בדוח המבקר או להתייחסות כלשהי מצדו של שר השיכון. כל שבב תקווה לדיור חברתי בישראל הולך ונעלם ואתו נמחקות גם אותן נשים שקופות.
