האיש שעומד בראש הממשלה של המדינה הזאת ירד אתמול לנגב כדי להביא בשורה על הקמת ישובים חדשים "ישיבת הממשלה בשדה בוקר", אמר "מבטאת את המחויבות שלנו לפיתוח הנגב וביטול הפריפריה, לחיבור הנגב והגליל למרכז הארץ ולפיתוח מואץ של שני המחוזות הללו. אנחנו נחליט היום על שני ישובים חדשים שאנחנו מבקשים להקים בנגב". זה הלוקש השנתי הקבוע על זה שהנגב הוא העתיד של כולנו. על זה שנבנה ונפתח ונקים ונייסד – והכל על פי חזון בן גוריון. לכו לנאומים הקודמים שהוא נשא באותו מקום. הוא וקודמיו. תאמינו לי, תקליט מקולקל של עשרות שנים. לא שווה להתעכב על רוב הקשקשת הזאת.

מה שדווקא כן שווה להתעכב עליו הוא נדל"ן, ובפרט נדל"ן בישובים חדשים. אנחנו אומה צמאה לדיור, שסובלת מזה זמן מביקוש שעולה על ההיצע שיש למדינה להציע. למרות זאת – ולמרות שמחירי הנדל"ן בישראל הם איוּם של ממש על המרקם החברתי העדין מלכתחילה שלנו – האיש שעומד בראש הממשלה שלנו מעדיף לבנות ישובים חדשים בנגב, מאשר בניינים חדשים באזורי הביקוש וביישובי הפריפריה הקיימים.

בישראל 2013 אין תסריט שבו תמצאו היגיון כלכלי להקמה של ישובים חדשים. הדברים נכונים במיוחד לנוכח חולשתם של היישובים הקיימים בפריפריה, והצורך האמיתי שלהם בהזרקה של דם צעיר, של תשתיות ותעסוקה. אבל גם בלי העוני והעזובה שמוכרים כל כך מעיירות הפיתוח המרוחקות, אי אפשר להסביר כלכלית הקמה של ישוב חדש.

תחשבו על זה: כמה קילומטרים של כבישים נדרשים עבור ישוב חדש – אליו ובתוכו. כמה קילומטרים של סיבים אופטיים, של חוטי חשמל, כמה גנרטורים של חברת החשמל, כמה תחנות דלק, כמה מבני ציבור, כמה עתודות קרקע, כמה הטבות מס והנחות ברכישת מגרשים, כמה פסי רכבת, כמה תחנות אוטובוס. מה העלות הממוצעת למדינה של יחידת דיור ביישוב כזה, לעומת דירה חדשה בדימונה, ערד, פתח תקוה, נס ציונה, רמת גן, ירושלים, קריית שמונה, חיפה, תל אביב. כמה כל זה עולה לנו?

כלכלה היא לא מתמטיקה. אפשר לדחוף לתוכה כמעט כל דבר ולגרום לו להישמע אמין, אבל אפילו הכלכלן שחי בגרביים של ראש הממשלה יתקשה להסביר את הצורך ביישובים חדשים בנגב.

ואם זה לא כלכלה, מה זה?

לפני שעונים על השאלה הזאת, אולי כדאי להכניס פרמטר נוסף למשוואה. על אדמת אחד היישובים האלה, חירן יהיה שמו, מצוי היום ישוב בדואי, אום אלחיראן. את היישוב הזה עומדת המדינה להרוס ולטרנספר את תושביו. אחר כך היא תקים שם את חירן, ישוב שיאוכלס על ידי גרעין ציוני של בני הפזורה הדתית-הלאומית הנזקקים.

כלומר, זה לא סתם ישוב חדש. זה פרויקט פינוי-בינוי בכלל. נכון שאת המפונים מפנים טוטאל, ומביאים במקומם משהו אחר, בהיר ויהודי יותר, אבל בואו לא ניכנס לפרטים. ממשלת ישראל מבצעת פרויקט פינוי-בינוי חמש דקות ממיתר. רבע שעה מחברון.

קודם זה היה לא כלכלי. עכשיו זה מופרך.

בשלב הזה אפשר לכתוב כמה אלפי מילים (לפחות) על גזענות וההבטים המוסרים והכלכליים שלה. אפשר לכתוב על המאמץ של ממשלת ישראל לדחוס 31 אחוזים מאוכלוסיית הנגב לתוך שטח של אחוז 1 בלבד מהנגב, ועל המשמעויות של המהלך הזה (שהן לא כלכליות ולא פוליטיות, אלא כימיות. כמה חומר אפשר לדחוס לתוך מכל לפני שהוא יתפוצץ?)

אפשר לכתוב על פרקטיקות של ממשלת ישראל לתפיסת אדמות ו"ניוד אוכלוסיות", ועל הזליגה של יו"ש לישראל שבתוך הקו הירוק. אפשר להגיד הרבה על המחיר שמשלם הישראלי הממוצע "הלא פוליטי" על הפרקטיקות האלה. כל מה שצריך לבדוק הוא כמה כסף הולך למינֵי חטיבות להתיישבות בהעברות שלא נכללות בתקציב המדינה המקורי, כדי לגלות את המיליארדים שאתם משלמים למימון המדיניות הגזענית של מדינת ישראל.

אבל את כל הדברים האלה יכתבו פרשנים פוליטיים נבונים. בינתיים, אנחנו נקשיב רוב קשב לאורי אריאל מדבר על זה שתיכף הוא וביבי ויאיר יושבים ופותרים לנו את העניין של מחירי הדיור. בפועל, כל יישוב חדש שכזה בנגב – ויש עוד 15 בתכנון; כל גירוש כזה – יש עוד יותר מ-30 כפרים בדואיים לא מוכרים בנגב – גובים עוד ועוד הון מקופת המדינה: הון שהיה אמור להיות מושקע בתשתית, בדיור אמיתי, בבני אדם.

עוד לפני שנקבל את התווית הסופית של דרום אפריקה, לגזענות הממוסדת שלנו יש מחיר. היא לא רק מצלקת, מעוורת מסיתה ואוטמת דורות של ישראלים. היא גם מרוששת אותם. אבל אין דבר. בכל זאת, דופקים את הבדואים ועל הדרך מפריחים את השממה.

מה שמזכיר לי את הסיפור על האיש שפוגש מלאך. המלאך מציע לו לקבל את כל מה שירצה, אבל מזכיר שלא משנה מה יקבל האיש, השכן שלו יקבל כפליים. "אם ככה", אומר לו ביבי, "אני רוצה שתעקור לי עין".