על מה אני מדברת כשאני מדברת על פגיעה מינית?
על ביזוי, השפלה, אונס ומחיקה.
על מה אני מדברת כשאני מדברת על גילוי עריות בילדה קטנה?
על רצח.
הפגיעה המינית מערערת את כל הבטחון בקיום, שומטת את הקרקע מתחת לרגליים ומותירה אותך חסרת אמון, בודדה ואבודה.
כמו מספריים שגוזרות את עור הילדה הרך, עד שהוא מדמם ומשאיר את הילדה חשופה ומיותמת.
על מדף הבובות של ילדה קטנה יש חמור, ארנבת ובובה.
על מדף הבובות של ילדה שעברה פגיעה מינית יש חמור עיוור, ארנבת שתוקה ובובה בלי ראש.
אלו לא בובות לחדר ילדים.
ליד הבובות מונח ספר ילדים. אולי אתם זוכרים אותו: "לימפופו".
כמו שאני מתארת לעצמי את עצמי בתור ילדה, ביקשתי שיקריאו לי אותו עשרות פעמים.
אם אשים לרגע בצד את הקולוניאליזם הבוטה שברופא (בחלוק..) לבן היוצא לרפא חיות באפריקה,
אז מה שננעץ לי בתוך הלב הוא ההיפופוטם שיושב באפריקה: "על שחור הלימפופו, יושב בוכה באפריקה, בוכה ההיפופו".
אם היה לי קול גם אני הייתי מתייפחת כמו אותו היפו ששלח טלגרם לד"ר אויזמר הטוב.
אבל לי לא היה למי לשלוח.
נשארתי עם עצמי ועם הפגיעה לבדי. אז כתבתי:
באפריקה, באפריקה,
יושבה אני פופו.
בוכה, בוכה, באפריקה,
בוכה כמו היפופו.
צופה, צופה, מאפריקה
מארץ לימפופו.
קטנה, קטנה באפריקה,
גוועת פה.
פופו.
פגיעה מינית, שלא לומר גילוי עריות בילדה קטנה, הוא פעמים רבות עניין שקשור בסוד.
סוד שהפוגע קושר בו את הילדה הנפגעת.
סוד שהילדה נושאת בתוכה, בלי יכולת להביע ובלי יכולת לפרש מה קרה.
הסוד הזה הוא סבל שהיא נושאת בתוכה והוא פוצע אותה בכל אשר תלך.
גבר סבל
צורח: זבל.
גבר זבל
נוגע: סבל.
ילדה בחבל
שתוקה כהבל,
מוצפת סוד.
בקיבוץ שבו נולדתי , גרה מחברת המילים של שיר הילדים הידוע "החמור הקטן":
"החמור הקטן שהלך אל הגן
אי אה אי אה, אי אה אי אה
כי שכח כבר מזמן טעמו של תלתן
אי אה אי אה, אי אה אי אה
ופגש בגנן, שעבד שם בגן
וטעם המקל על גבו הקטן,
אי אה."
חמור קטן, שרצה רק לאכול תלתן וקיבל מכות מהגנן.
ומה יש להרביץ לחמור? ועוד קטן.
יש לי מהקיבוץ הזה זכרונות נפלאים וחוסר-זכרון איום, שחוזר רק בחלומות.
ואני, החמור הקטן הזה, שבכלל לא הצליח להוציא קול, לא אי ולא אה.
אף אחד לא שמע ולא ראה.
זה החמור הקטן שלי, סתום הפה ונטול הקול.
אני עובדת עם סיליקון מיוחד, עדין ולבן.
עשיתי כלי עבודה מהסיליקון. לעבוד עם סיליקון כזה, זה כמו לעבוד בקונדיטוריה.
הכל מדיד ונשקל בדיוק.
הסיליקון רך ולערבב אותו זה כמו לבחוש עוגה.
אל תוך הרוך הזה מוטבע כלי עבודה.
זו החוויה של גוף זר, נוקשה, שמטביע עצמו אל תוך גוף ילדה והיא מוכתמת בחוויה האכזרית הזו.
בובה-ילדה-תינוקת שמנסה לגונן על מה שאי אפשר. והראש היכן הוא?
ילדה כל כך עדינה ורכה, שראשה נכרת ממנה.
יום אחד, ואני כבר גדולה, ישבתי על המיטה והרגשתי שאין שום חיבור בין הראש שלי לגוף.
ילדה-אישה-בובה בלי ראש.
כמו מיץ פטל, שהסתגר בבית ואף חיה בחורשה לא ידעה מי הוא. גם אני הרגשתי כמו ארנבת מבוהלת שלא רוצה לפתוח את הדלת כי שאר החיות בחורשה גבוהות מאוד ושואגות מאד.