הפגנת מבקשי המקלט בתל אביב, 24.2.18
[URISP id=24368]
זה רק עניין של זמן / עינת פישביין
הרי מעכשיו זה רק עניין של זמן. כמה זמן ייקח עד שייחשפו הדברים, ההקשרים, החיבורים, האינטרסים, הספינים, הסיבות המשונות שבגללן נעשים דברים שאין בהם שום הגיון, ומוסברים בעזרת ססמאות נטולות חיים. זה יקרה בכל תחום של חיינו: הממשל, העיתונות, הדיור, החינוך, הבריאות, זכויות הנכים, וזה יקרה גם לגירוש מבקשי המקלט.
הרי נבין, בסופו של דבר, למה עלתה מירי רגב על במה לדבר על סרטן, ולמה דווקא ביום ההוא, ומה גרם לאריה דרעי, מסתבך סדרתי, לצאת פתאום למבצע הגירוש של חייו, ולמה דחוף לנתניהו לעסוק ב-27 אלף בני אדם, ומי מרוויח מהם ומה, ולמה יש כלי תקשורת שנגד גירוש, ועד כמה מותר לכתבים שלהם להתנגד, ומה מניע את אלה שבעד.
נדמה לנו שאנחנו מבינים, אבל אנחנו לא. עדיין חסרות העובדות, חסרים פרטים, חסר הדבק האמיתי שמחבר תחושות איומות למציאות גרועה בהרבה.
הלכתי אתמול בערב להקשיב לדוברים בהפגנת התמיכה בגירוש שנערכה כמה מאות מטרים מעצרת ההתנגדות הגדולה, ולא הרגשתי שאני שומעת גזענים או אנשים הזויים. היו שם אנשים שבאמת ובתמים חוששים לקיומם כפי שהכירו אותו, ופגועים עד עומק נשמתם מההאשמות בגזענות ובחושך. ״אנחנו לא בבונים״, אמרה אחת הדוברות. מול אווירת המצפוניות המזככת ששררה בהפגנה הגדולה, נשא אחד המפגינים שלט: "לא הסכמנו להיות המצפון שלכם".
הקמפיין הנאה של "דרום תל אביב נגד הגירוש", שתחתיו התקיימה העצרת, לא עבד עליהם. הם יודעים, וזו האמת, שמרבית הישראלים בעצרת הגיעו ממרכז תל אביב, מצפונה ומיישובים אחרים. צעירים ששוכרים דירות זולות יחסית בשכונות, אמרו שם, הם לא אנשי דרום תל אביב. לצעירים ההם יש בחירה, לוותיקים לא. הברית שנרקמה לנגד עיניהם, בין ישראלים בעלי עמדות ליברליות לבין מבקשי מקלט מאפריקה, נעשית מעל ראשם, ושוב, כמו תמיד, משאירה אותם הרבה מאחור.
אי אפשר לבטל את מה שהם אומרים, כשם שאין דרך לבטל את האמיתות המוחלטות שזעקו מבקשי מקלט וישראלים מעל הבמה המרכזית.
הדבר היחיד שנותר הוא לזכור: האיש שיצר את התיקו המחריד הזה הוא אחד, ועוד לא הרבה זמן יתברר מה מטרת התיקו שלו. איזה שיקול צר, איזו הפרעת אגו או אגירת טובין שלחו אותו לחמם על אש קטנה וקטלנית את השנאה. הגדולה של ממשל נתניהו, כוח העל של ראש הממשלה, ואת זה כבר אמרנו, זה השיסוי. שכנוע קבוצות של ישראלים שהבעיה הכי גדולה שלהם בחיים, הסכנה לכל מה שהם, היא הקבוצות האחרות.
בספר 1984 מוכנסים מתנגדי המשטר לחדר 101. החדר ידוע לשמצה, אבל רק כשהם מגיעים אליו, הם מגלים שהעינוי הנורא מכל שמחכה להם שם הוא לא עינוי גנרי שמתאים לכל אחד, אלא הפחד הכי גדול שלהם. האח הגדול הרי יודע עליהם הכל, בעיקר ממה הם פוחדים, ועושה בידע הזה שימוש שטני. בחדר 101 הם נשברים ומוכנים לבגוד בכל מה שהאמינו בו.
נתניהו יודע להפחיד עד אימה את הליברלים במשטר החושך שלו, ואת השכבות המוחלשות באיומים על הזהות היהודית והלאומית שלהם – הוא מזהה את הנקודה המדויקת שבה שני אלה מתנגשים וממנה אין מוצא, ולוחץ. אין שני לו בחשיפת הכיעור האנושי, החולשות והשנאה.
ועכשיו זה רק עניין של זמן. האם כשתתברר האמת ויתגלו המניעים – עדיין יהיה אפשר לתקן?
