החופש לרכוב - המקום הכי חם בגיהנום

החופש לרכוב

רוכבי ציון הם קבוצה חמה ומגובשת של חובבי הארלי. מתחת לקבוצה בעלת החזות הקשוחה מתגלה מגוון רחב של אנשים וסיפורים שרק דבר אחד משותף לכולם: אהבת החופש שההארלי מעניק

את רוכבי ציון פגשתי דרך דובל׳ה – איש מיוחד ויקר לליבי, דמות אב וחבר. ההכרות שלנו צמחה בבית קפה קטן בלב תל אביב שבו עבדתי בעבר ונבנתה לאורך כ-5 שנים. בעקבות סרט דוקומנטרי על דמותו, זכיתי להיחשף למשפחה חדשה – רוכבי ציון.

רוכבי ציון, אוהבי הארלי, אוהבי ישראל ואוהבי אדם התגלו לי כאנשים שמצאו דרך לשחרור פנימי אמיתי והכי קלאסי שיש – לרכב אל השקיעה עם הפסקול המושלם שמנגן ממערכת הסטריאו של ההארלי (custom-made, כמובן) והכי חשוב – לרכוב עם חברים, להיות חלק מקהילה עם שורשים חזקים ואיתנים.

ברוכבי ציון לא תצליחו למצוא אדם אחד שדומה לאחר – צעירים, מבוגרים, אוהבי חיות, הדמויות השקטות, והרועשות, ימנים, שמאלנים (אולי קצת פחות כאלה), שוטרים, פושעים לשעבר, מנהלים של מוסדות תרבות מובילים בישראל, עובדים ביהלומים, נהגי משאיות, בעלי עסקים פרטיים במלאכת ידיים, בעלי בסטות מזון ועוד ועוד… מגוון רחב של אנשים מכל הסוגים ששני דברים איחדו אותם לקבוצה – ההארלי והלב הרחב של כל אחד מהם.

טיילתי ברחבי הארץ בעקבות הפורטרטים של רוכבי ציון וזכיתי להגיע למקומות חדשים שהציתו בי מחדש את ההבנה של היופי הפיזי הפשוט והשורשי של הארץ שלנו. חלקם צילמתי בבתיהם שפרושים ברחבי המדינה, אחרים צילמתי במקומות שסמליים עבורם אישית – נקודת תצפית מיוחדת, כביש נטוש, הפאב המקומי.

עם כל החזות הקשוחה שמקבלים מהקבוצה הזאת במבט ראשוני, מהר מאוד למדתי להכיר אנשים נעימים, רגישים, פתוחים מחשבתית ומקבלי פנים. רוכבי ציון נתנו לי לברוח קצת מהמציאות הישראלית היומיומית לעולם הרפתקאות עשיר ויזואלית ועשיר פנימית שלא ציפיתי לו.

דניאל היא סטודנטית שנה ד’ בחוג לתקשורת חזותית במכללת הדסה

ג׳ניה ליבשיץ, בן 31 מגבעת זאב. נהג משאית ובעלים של דוכן מיצים טבעיים ״ואן רענן״. מצולם בכביש שבו הוא וחבריו נהגו לרכב ולבלות בילדותו באזור גבעת זאב. הצטרף למשפחת רוכבי ציון כאשר עצר בתחנת הדלק עם המשאית וראה את ה״סיסי-בר״ ופגש את בוני.  ״חד משמעית – הכביש שלי. הפינה החמה שלי. עברתי לצפון לאיזה שש שנים לקיבוץ מנרה וכשגרתי שם פתחתי את הבסטה. הצפון זה הפינה החמה שלי באמת, אבל יש שם בעיות פרנסה קשות”.

יוסף בוני חיאט גר בלוד, בן 41. הבעלים של ה״סיסי-בר״ בו חברי רוכבי ציון נפגשים מדי יום. ״לקח לי 7 שנים לפתוח את הסיסי-בר, היום הוא פתוח כבר 3 שנים. הסיסי בר זה הקלאב האוס של רוכבי ציון, מועדון רוכבים שהקמתי בשנת 2003, לאחר שנתיים מגורים בדייטונה ארה״ב, עיר שהיא מכה של האופנועים. אני נשוי 17 שנים לבובה אהובתי ויש לי 3 ילדים: ליאל והתאומות ליהיא ולישי. וגם לואי הכלב שיצו״.

ארז נ. בן 52, גר בשטחים. מדריך קרב מגע.

דובל׳ה ברק מושקוביץ, בן 63, רמת גן. צולם בביתו. דובל׳ה אוסף עתיקות ומוכר אותן, אוהב גדול של בעלי חיים שמטפל ודואג להם, בעלים לכלב סאני ודמות מוכרת ואהובה בתל אביב.

מיקי גאביירו, בן 38, משמר השבעה, אמן פנטזיה ובעל עסק עצמאי לשיש למטבחים. ביתו במשמר השבעה נבנה במו ידיו וכולל סדנה לפיסול ושני אופנועים עבודת ידו של מיקי.

איסי, בן 55, גר בעין ורד, במקור מנתניה. עובד ביהלומים. אב לארבעה ילדים.

טימי גרין, בן 30  מראשון לציון, במקור מתל אביב. עוסק בנגרות. נשוי ואב לילדה אחת. מצולם בחניון ביתו בראשון לציון.

סמי רוסו, בן 60 מחולון. במקור מבת ים. גמלאי משטרת ישראל 10 שנים. צולם בביתו לצד אוסף החרבות שלו. ״אני סבא לשש נכדות. חי ונושם הארלי״.

ניר (נירו) גולדברגר, בן 52 מגבעתיים. עצמאי, בעלים של רשת קפה נח ו-NIRO לחם בר. נשוי לורד ורוכב על אופנוע על שמה, Rose. אב ל-2 בנים ולבוטן הכלב.

Rose, האופנוע של נירו.

תגובות

Send this to a friend