תרשמי, מירי! גם אני ערבי. ערבי מקולקל

הוא שר דרוויש מול מירי רגב בטקס אופיר, חטף סטירות בשם עהד תמימי, וכשיהיה גדול הוא רוצה להיות אשכנזי. יוסי צברי רודף במילים אחרי המציאות, שרודפת אחריו

יוסי צברי

ונוס משעריה העולה מן המים | יוסי צברי

חוק הפונדקאות תפס את האמן יוסי צברי שבועיים לפני הנסיעה שלו ושל בן זוגו ניר ייני למרפאת פוריות באורגון שבארצות הברית, כדי לעבור סדרת בדיקות ולהפקיד זרע לטובת המשך תהליך הפונדקאות שאותו החלו לפני כשלושה חודשים. "אנחנו ממתינים שהסוכנות תמצא אם פונקדאית, מתוך תקווה שזה יקרה עד סוף השנה. מדובר בתהליך ארוך, מייגע ובעיקר שוחק נפשית וזה עוד בלי להזכיר את הכסף, שהרי אם לא היו הורים שעוזרים לנו, לא היינו יכולים אפילו לחלום על זה. תהליך כזה יכול להגיע לסכומים של עד חצי מיליון שקלים, ואז גם באה ממשלת ישראל עם החוק המבזה שמחליטה שלניר ולי אסור להיות הורים".

צברי, בן 46, שחקן, קומיקאי ויוצר, אוהב להגיב במהירות ולהציף את הרשת. גם במקרה של חוק הפונדקאות הוא העלה סרטון עם שיר עוקצני: "זה התחיל בשני הורים עליזים צעירים שרצו להביא לעולם ילדים. באין להם רחם או יכולת ביוץ, ניסו השניים פונדקאות וגם אימוץ. מיד נזעקו נציגי המשטר: איך אפשר להרשות כזה דבר?/ ככה נפקיר את העוללים, לגדול אצל זוג מתחנגלים? ידוע לכל עובדת סוציאלית שרק גבר ואישה הם משפחה נורמלית, אך גבר וגבר - טעות קולוסלית!..."

צברי בחר להתמקד באמנות הספוקן וורד בשנים האחרונות, ובאמצעותה הוא מגיב להתרחשויות הבוערות. בשבוע שעבר הופיע צברי באירוע "שיעור הערבית הגדול בעולם" שנערך בכיכר הבימה כאקט מחאה נגד חוק הלאום, עם שירו "תרשמירי" - ספוקן וורד שנכתב בתגובה לדרישה של שרת התרבות מירי רגב להחרים את המשורר הפלשתיני מחמוד דרוויש.

הסרטון עם השיר שהוציא לרשת לפני ליותר משנה זכה לאלפי צפיות ברשת ובמרכזו מגלגל צברי לרגב את שאלת הערביות והמזרחיות בשורות "תרשמי! מירי, תרשמירי! גם אני ערבי, אבל בניגוד לדרוויש מחמוד, אני ערבי מן אל יאהוד... תרשמירי! גם את ערבייה. הכי ערבייה שיש. רק שברחת מזה כמו מאש".

את המסלול המקצועי שלו במשחק החל צברי לדבריו לפני עשרים שנה, לאחר המוות הפתאומי של אביו. "פתאום בבוקר שגרתי, בשמונה בבוקר, הוא חטף דום לב. מצאתי את עצמי עושה לו החייאה ולאחר שעתיים נקבע המוות. הדבר הזה הפך אותי לגמרי, כי באותה תקופה עמדתי להתחיל לימודי תואר בביולוגיה באוניברסיטה והתקבלתי לקיבוץ שדה בוקר, ופתאום זה קורה. זה היה הרגע שאמרתי לעצמי 'יוסף, תתעורר! תתעורר, כי מה שאבא שלך אומר לך בסטירה הזו זה שיאללה, תעלה למסלול של החיים שלך, מה אתה הולך להיות ביולוג קיבוצניק בבאר שבע?"

צברי גדל בפתח תקווה, בשכונה של יוצאי תימן. "שעריה זו שכונה מאוד מסורתית, אנשים של ערוץ 1", הוא אומר. לאחר שפרש מעסקי הביולוגיה וגמר את לימודי המשחק הצטרף לקאמרי, שיחק בהצגות, הופיע בטלוויזיה, עזב כדי ללמוד מחול בברודוויי וחזר לארץ.

לפני שלוש שנים, אחרי סיבוב ערבי סטנדאפ, גילה את הספוקן וורד במסגרת ערב "פואטרי סלאם", מאז יצר עשרות שירים, מרביתם מתורגמים לסרטונים המופצים ביוטיוב ובדף הפייסבוק שלו, חלקם זכו לעשרות אלפי צפיות ושיתופים, וביניהם השיר "הסטירה"  - שיר פניה לעהד תמימי ששוחררה לפני שבועיים שלדבריו זיכה אותו בתגובות מילוליות אלימות וקשות עליהן הוא מעדיף שלא  לחזור.

ובכל זאת, מה היתה התגובה הכי קשה?

"עזבי, אלה דברים איומים, אנשים התירו את הלשון ואני לא רוצה שתכתבי את זה. התגובות הרכות היו שאני 'לקקן  של אשכנזים' , 'אמן כושל שמנסה להרוויח' ו'שאין לי קהל'. אי אפשר לקרוא לדברים שאנשים העלו 'תגובות', אלה היו פשוט קללות".

לפני כחודש השיק את מה שהוא מכנה "ספר הספוקן וורד הראשון", העונה לשם "יפה נפש" ובו הוא דוחס עולם פוליטי שלם, מעיק ומצחיק: הסטירה של עהד תמימי, המחאה האתיופית ומצבו של אברה מנגיסטו, חוק הספרים של מירי רגב, עוד קצת מירי רגב, אביגדור ליברמן, אלימות כלפי נשים, פליטים ומהגרי עבודה, וכמובן כל מה שנהוג לכנות במילה "המצב" שבדרך כלל מתייחסת לערבים, ליהודים ולמה שאין ביניהם.

תשמע, זה מצחיק, אבל צחוקים זה לא

"מופע היחיד הראשון שלי היה כשחזרתי לארץ, והיה לי ברור שאני לא יכול לספר בדיחות על יחסים, או על למה לא הורדת את הקרש ולמה לא עשית כלים. רציתי חומרים שיבטאו אותי ואת הקבלה שלי או חוסר הקבלה שלי כהומו תימני, את זה שאני תימני שחי בתל אביב וגדל בשעריה ואוהב בלט ועושה סטפס וגם שמאלני. הרגשתי שאני צריך ולהתעסק בפוליטיקת הזהויות שלי, להגיד משהו על החברה שלנו. זה התפקיד של סטנדאפיסטים: להציג מראה ולהגחיך את זה ולהגיד – גם אתם כאלה. רוצים מראה? אז הנה מראה, מראה של גזענות, מראה של חוסר שיוויוניות, הנה מראה.

"אני עוקב אחרי אינספור סטנדאפיסטים אמריקנים, שרה סילברמן ולואי סי קיי ושאר הסטנדאפיסטים הבולטים, ואין שם אף אחד שלא אומר מה דעתו הפוליטית ושלא מדבר מהמקום החברתי הפוליטי. פה מה אנחנו יודעים על סטנדאפיסטים? חוץ מנדב אבוקסיס שאנחנו יודעים שהוא ימני, אנחנו לא יודעים על אף אחד, וההתקרנפות של רוב האמנים מאוסה בעיני, זו חלק מהסיבה שלתחושתי יש התדרדרות מוסרית – שאמנים לא מדברים".

אתה שם עליהם כובד של התדרדרות מוסרית?

"לימור לבנת כשהייתה שרת התרבות דיברה על צנזורה עצמית שאמנים צריכים להפעיל, והנה בקושי עשר שנים אחרי, אמנים מפעילים צנזורה עצמית. תאטרון אמור היה להיות מעוז הליברליות והנונקונפרמיזם, מה התפקיד שלהם אם לא לגרום לזוז בחוסר נחת במושב? למה זה לא קורה?"

כי קטן פה ובכל רגע צפוי לאמנים נידוי וכולם צריכים להתפרנס

"תמיד יילכו לחטא הקדמון, לכסף ולתקציב, התפקיד שלנו זה להיכנס לסחי ולבחוש בו ולשחות בו, לא להגיד 'לא לא לא, בזה אני לא מתעסק', או 'אני לא פוליטי'. מה זה 'אני לא פוליטי'? זה חלק מתופעת העדר, ודבר מוביל לדבר, זו הפרופגנדה שמלעיטים, והחינוך מחדש של התודעה הציבורית. וחוסר הבחירה זו גם אמירה פוליטית, הישיבה על הגדר זו אמירה פוליטית, אתה צריך להחליט מול איזו עוולה אתה עוצם עיניים ומול איזו לא, ואיפה הקו האדום שלך, ומתי אתה אומר, לא, על זה אני כבר לא יכול לשתוק".

יוסי צברי על חוק הפונדקאות

כמה קשב יש לזה?

"אני לא אגיד לך שאני ממלא אולמות כמו שחר חסון ואדיר מילר ואני לא מופיע הרבה כמו עדי אשכנזי. אבל אין לי ברירה אחרת. קשה לי אפילו לדמיין את עצמי עולה לבמה ומבזבז את השעה וחצי האלה שלי ושלך שלקחת בייביסיטר בבדיחות שהן חסרות משקל, שלמחרת בבוקר לא תזכרי מה היה. וזה גם עוול כלפי המתנות שקיבלתי, היכולת להתנסח, הרצון לשחק ולתת מעצמי".

ועד כמה פרובוקציה היא כלי בשבילך?

"לא עשיתי בחיים שלי שום פרובוקציה".

בטקס פרסי אופיר לקולנוע וטלוויזיה ב-2016 עלית לבמה עם תאמר נאפר ובשיר "אני לא פוליטי" שילבתם שורות של מחמוד דרוויש, מה שגרם לשרה רגב לנטוש את המקום. זאת לא פרובוקציה?

"את יודעת מה, נכון. אולי לא הייתי קורא לזה פרובוקציה אבל אני מרגיש שאני צריך לפעמים להשתמש בפטיש חמישה קילו. מאידך צריך לזכור שגם רגב עשתה את הפרובוקציה שלה, היא קמה ונטשה אבל אז חזרה להתיישב, היה ברור שהכל היה מתוכנן על ידה מראש כי היא דאגה שהעוזרות שלה יתמקמו מבעוד מועד ויצלמו אותה יוצאת.

"בעקבות ההופעה הזו, אני ועמית סגל נכנסנו לחילופי הודעות ובסוף הוא ענה לי 'כן, אבל למה לעשות פרובוקציה?' עניתי לו 'מה שאתה קורא לו פרובקציה אני קורא לו מחאה'. וזו התקלה הגדולה, שהיום מחאה הפכה להיות כזו שנוח לעכל אותה, שהיא מחליקה בגרון, נחמדה, שקטה, כי המחשבה שעומדת מאחורי זה היא שרק כך תצליח לרתום עוד אנשים למאבק. זה לא נכון! זה בולשיט! הנכים לא יכולים להיות נחמדים, אין להם ברירה אלא לחסום כבישים. תראי את החרדים. הם יישבו באמצע הכביש גם שיתיזו עליהם בזרנוקי מים, הם לא מוכנים להתגייס והם מוחים. זו מחאה".

אתה אומר שמחאה צריכה להיות אלימה?

"מחאה צריכה לכלול תעוזה, עקשנות ונחישות. על זה נאמר - הארש טיים קול פור הארש מז'רס (זמנים קשוחים דורשים אמצעים קשוחים – א"ד)".

נרחיב את הדיבור על מירי רגב. מתחילת נסיקתה, ובוודאי מאז הפכה לשרת תרבות היו לא מעט מובילי דעה מזרחים שטענו שההתנגדות אליה נובעת מהיותה מזרחית, מה אתה חושב?

"בולשיט. נכנסים בה כי היא לא ראויה, כי היא דמגוגית. אני מסרב לאמירות האלה. זכור לי שאיתי טיראן  בטקס פרס התאטרון עמד ליד לימור ליבנת ונאם ש 'שבשעה שצרי תרבות קמים עלינו...', אז גם בליבנת נכנסו, וגם בשולמית אלוני נכנסו. נכנסים ברגב על בורותה, נכנסים בה על ביטול חוק הספרים, נכנסים בה על קיצוץ של 150,000 שקלים מבית הספר לאמנויות בספיר, נכנסים בה כי היא צועקת על הסרט פוקסטרוט שלא ראתה, נכנסים בה על זה שהיא מנסה לצנזר פרויקט של נשים בדואיות בפסטיבל דרום.

"מעבר לזה, מה שמקומם אצלה זה הניכוס של המזרחיות שעושה זילות למאבק המזרחי. מירי סיבוני רגב, אריה מכלוף דרעי - זה זילות, היא משתמשת בזה כקרדום לחפור בו. לא רגב, לא תוקפים אותך כמזרחית, אלא כי את אומרת שדרוויש מאיים שיאכל את בשרו של העם הישראלי, מה שאומר שלא קראת את השיר. ואני יודע שלא הכל שחור ולבן אבל הלוואי שהיא הייתה רותמת את הלהט לעשייה אמיתית ולא כדי לקושש קולות".

לא אבזבז לך בייביסיטר

לא נלך סחור וסחור. יש לך שיר שנקרא "תמיד רציתי להיות אשכנזי". הרבה מזרחים, בעיקר מהדור השני והשלישי, מרגישים שהם נאלצו לטשטש עד למחוק את הזהות שלהם, אבל אצלך אי אפשר לפספס את זה שאתה מזרחי. אתה שחור, עם מבטא גרוני כבד מאוד, באמת פנטזת למצוא דרך להחביא את המזרחיות שלך?

"השיר הזה התחיל מניסיון לזקק משהו ספציפי כשהייתי נורא צעיר, בגילאי העשרה שלי. בעיקר בשלב הזה של אחרי בר מצווה, כשסיימתי בית ספר יסודי. המעבר לחטיבת הביניים ואחר כך לתיכון היה לי קשה כי פתאום יצאתי מהגבולות של שעריה, השכונה שבה גדלתי בפתח תקווה, ופגשתי דברים שלא הכרתי. כי לא הלכתי לבית הספר המקצועי, זה שהסלילו לתוכו אנשי מקצוע, אלא לבית ספר עיוני ופתאום ראיתי ילדים שגדלו בבתים אחרים ושונים משלי.

"הייתה לי חברה שגרה בפנטהאוז, והיו בו עציצים ענקיים כאלה, ואבא שלה נראה כמו טייס, ופתאום פגשתי משפחות נורא קטנות, של 2-3 ילדים והתחלתי להרגיש שאני נחשל, טיפש, שאני מגיע ממקום פחות מפותח. אבל באותם רגעים אתה לא מבין. הגעתי מבית ספר יסודי שבו היו לי מאיות בחשבון ופתאום אחרי המעבר התחלתי לקבל 70. כשאתה ילד אתה לא יודע להגיד לעצמך שבית הספר השכונתי שלך לא קיבל תקציבים כמו בית הספר שהגעת אליו. אתה פשוט חווה ומפרש את הדברים בזה שאתה אומר 'אוקי, אז הילד הזה יותר חכם ממני'. אם אני מסתכל לאחור אז היציאה מגבולות השכונה היה בה משהו מאוד טראומטי. הפעם הבאה שנתקלתי במשהו מאוד מפורש סביב המזרחיות שלי הייתה כשלמדתי משחק בבית צבי, שם פשוט באו ואמרו לי, 'למה אתה מדבר ככה? בשביל מה החי"ת והעי"ן המודגשות האלה?' משלב מסוים זה הפך למכבש לחצים שכלל ניסיונות של המורות לפיתוח קול והקלינאיות לתקשורת שעובדות עם סטודנטים למשחק שעבדו איתי על להוריד את המבטא שלי. ניסיתי לעשות את זה".

למה הסכמת?

"כי אז לא חוויתי את הבקשה הזו כמחיקת זהות. זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרו לי משהו כל כך מפורש על המבטא שלי. אמרתי לעצמי 'הם מנסים לעזור לך להיות שחקן יותר טוב, להרחיב את המנעד שלך'. לא ראיתי בזה ניסיון להפוך אותי לשטאנץ או להלבין אותי. יכול להיות שהייתי טיפש או תמים, או שפשוט הייתי נלהב מדי כסטודנט שרוצה לשחק.

"אז היו הצגות שדיברתי בלי חי"ת ועי"ן גרוניות, וזה גם קל להוריד, זו לא בעיה בעבורי, אבל מהר מאוד אמרתי לעצמי 'למה? למה לעשות את זה?'. זה אקסטרה צליל, זה כמו שיש לי יכולת לנגן בשבע אוקטבות ופתאום מבקשים ממני להוריד אוקטבה. כשניסיתי לעשות את זה הרגשתי שכל העסיס נעלם, שהעונג שלי מהמילים הלך לאיבוד. עם השנים גם הלכה והתחדדה אצלי ההבנה שזה מה שיש לי, ושאין אותו לאף אחד אחר, בטח לא במרחב של שחקנים, ושאני גם לא רוצה להיות מישהו אחר. זאת הרי הבעיה של הייצוג כאן, כולם רוצים אותנו באותו שטאנץ, מערביים ומולבנים".

נתקלת בבעיית ליהוק בגלל העובדה שאתה מזרחי?

"מה זאת אומרת? כל הזמן. אין איזושהי הסתרה של הדבר הזה. מנהלי תאטרון אמרו לי בכל כך הרבה מילים וצורות 'אתה אתגר ליהוקי', בעיניי זה מגוחך, גם זה סוג של גזענות".

בטוח? כי אולי יש להם מנדט לבוא ולהגיד לך, המחזות האלה שאתה כל כך רוצה לשחק בהם, נולדו בתרבות האירופית, והשחקנים שצריכים לגלם את הדמויות צריכים להיות לבנים, ממש כמו במקור.

"אבל אנחנו בישראל. בואי נגיד שמעלים את 'מיכאל קולהאס' של היינריך פון קלייסט, אז זה ברור לכולם שאנחנו לא משחקים אותו בגרמנית אלא בעברית, עם שחקנים שנולדו בארץ. מה, כשהקהל מגיע להצגה הזו הוא חושב שהוא צועד בבוואריה? הוא לא יודע שהוא בלב תל אביב? הרי זה בולשיט. ומה יעשו עם מחזה כזה במצרים או באיראן?"

אז על מה הם נתלים כשהם מדברים על זה שאתה ליהוק בעייתי?  

"הם תקועים באיזושהי הוויה אירופית, שאנחנו צריכים להציג את עצמנו כמערביים לבנים ותו לא. הישראליות היא לבנה, הישראליות היא אירופית. זו המשוואה. תסתכלי סביבך, הישראליות נראית לך לבנה? לכן אני אומר שזה זלזול בקהל, מכיון שהקהל בא להתרגש מתאטרון טוב. למה יבגניה דודינה יכולה לשחק את מדיאה למרות ועם המבטא הכבד שלה? מישהו יאמר על זה פעם משהו? וכשליא קניג משחקת במבטא  שלה? כל המבטאים עוברים? הבולגרי, הרומני, הרוסי אבל על המבטא העיראקי של אריה אליאס שהיה שחקן נפלא כולם נתקעו. ואז גם הליהוק של שחקנים כמותו יהיה סטריאוטיפי, הוא יהיה הרוכל בשוק, התגרן, הוא לא יהיה המלך ליר".

"הו, כמה לילות ועוד יותר ימים/העברתי בתחנונים/אל היושב במרומים:

'אלוהים,/עשה שאהיה ולו לכמה רגעים/אשכנזי לבנבן שפניו צחים'

מה לא הייתי נותן/בעבור שיער בלונד או שאטן,/או תמורת רגישות לגלוטן.

ולא הייתי רוטן,/אם בנוסף לעיני תכלת ואף אגוז,/הייתי סובל מרגישות ללקטוז.

אך לרוע המזל/רצה הגורל/שאיוולד מזרחי מתולתל" (מתוך" "תמיד רציתי להיות אשכנזי")

ואתה נתקל בבעיה הזו רק בתאטרון?  

"ממש לא. עמדתי למשל בכניסה במועדון הברקפסט ואמרו לי בכניסה 'מצטערים, זה ערב של מוזמנים'. הלכתי לאודישן לפרסומת למזגני טורנדו או לבנק יהב שבהם היו צריכים הרבה אנשים על הסט שיצעקו משהו באופן כללי, ושם פנו אלי ואמרו לי 'אתה לא נראה מספיק ישראלי'. קרה לי שסוכנת שחקנים אמרה לי פעם 'אני יכולה לשלוח אותך לאודישן לפרסומת לחומוס אבל לא לבנק לאומי'".

אבל את הספר וההופעה החדשה שלך השקת במרכז ענב בתל אביב, אמנם בחפלה, אבל במרכז ענב. זה לא בדיוק המקום הכי חפלאי שאפשר לחשוב עליו.

"בגלל זה. בגלל שהמקום הזה מזוהה כמקום נורא לבן ונורא אשכנזי ואליטיסטי ו'פסטיבל הפסנתר מארח', בגלל הקירות השקופים האלה, שמשדרים כאילו זה מקום פתוח למרחב הציבורי הזה, אז כן, דווקא שם רציתי לעשות חפלה ולהביא לתוכו את שעריה ואת דרום תל אביב ואת המקומות שאני מסתובב בהם.

"זה קצת מזכיר לי את זה שאיתמר בן גביר לקח פליטים סודאנים לברכת גורדון ואז כל הפלצנים של גורדון יצאו מהמים כי לראות את השחורים בברכה זה הבהיל אותם. אני לא יכול לסבול את האיש כמובן, אבל האקט הזה, בשפה יפה זה ניכוס אבל בבוטה זה 'לכו תמותו ואין יור פייס', שזו המקבילה שאני מנסה להביא, במקום שאתם תבואו לאוריינט אני מביא את האוריינט ל..."

מי זה אתם?

"אתם זה עולם השירה הגבוהה, אתם זה התרבות הנשגבת, אתם זה... את יודעת מה? כל מה שיש לי להגיד באותה נשימה, זה 'אני לא מקופח, אני לא מקופח', כי כדי להיות מקופח צריך להסכים לקבל את זה. אני לא מוכן להסתכל על עצמי ככזה, אם מישהו לא מעוניין לקבל אותי, אני לא מעוניין בו. זה הם שלא ראויים שאני אכנס למועדון הזה, וזה הם שלא ראויים שאני אשתתף בפרסומת שלהם. אם בנק לאומי מבחינתם זה רק יפתח קליין אז זה עניין שלהם, אני לא מוכן לשרת סטראוטיפ זה או אחר".

צילום: אדר יראון

"ערבי מקולקל". יוסי צברי | צילום: אדר יראון

עבור הרבה אנשים זה מאוד מבלבל, הם באים ושואלים על מה אנחנו בכלל מדברים בעצם היום ב-2018, על קיפוח?על אפליה? על גזענות? כי באותה נשימה הם יגידו לך שאין יותר קיפוח ואיפה כל אלה מתקיימים בכלל? הנטייה היא לבטל את זה ולהגיד – זה היה פעם, היום זה כבר לא קיים.  

"אבל כרגע סיפרתי לך איך כשעברתי מבית ספר יסודי משכונה מקופחת לשכונה יותר מבוססת בפתח תקווה היה ברור שהתקציבים שמועברים לשם הם הרבה יותר גבוהים, המורים היו באיכות גבוהה יותר, וכמו אז זה גם מתקיים היום. אני רואה את זה גם בדרום תל אביב, אפשר לראות את זה בתקציבים עירוניים, תראי באזור צפון העיר את סלילת הכבישים, ואת איסוף הזבל ואת הטיפוח, תראי בכוכב הצפון שרק עכשיו סיימו לבנות עוד בית ספר ועוד מגרש משחקים, ומה קורה בקריית שלום? ואם את נוסעת באבו גוש, כמה זמן משפצים את הכיכר הזאת בכניסה? ואיזה שירותים עירוניים יש שם, לעומת מודיעין שהיא מטר משם?"

מצחיק שהעלית את אבו גוש, אנחנו מדברים על מזרחים, אבל בעצם אתה רוצה להגיד אנחנו מדברים על ערבים.

"אני הרגשתי את זה מאוד חזק בסיפור הזה של "אני ערבי", הרגשתי שבעצב נורא חשוף נגעתי".

"הורי נולדו בתימן/והגרו לכאן לא מזמן,/יש לי צבע עור שחור/ומבטא של בני האזור.

תרשמי, מירי!/תרשמירי! /גם אני ערבי./ערבי מקולקל/

מקולל/מבולבל/ועברתי דרך שלל זהויות/עד שהחלטתי מה להיות; (מתוך השיר "תרשמירי" )

מזרחיות זו ערביות?  

"המזרחיות היא המצאה של הציונות. היא לא הייתה קיימת אף פעם אחת, והערביות הזו, איתה יש לנו בעיה, ואיתה לאירופים הישראלים יש בעיה ואנחנו צריכים ליישב את הסתירה".

עוד פעם, מי זה "אנחנו"?

"אנחנו זה כולם אבל בעיקר כמוני וכמוך ששמו עליהם את התגית הזו של המזרחים. אבל, אני בטוח שרוסים שגרים בנתיבות וירוחם מרגישים את אותו דבר, המזרחיות היא שם כולל למיעוטים הנרדפים כמו הערבים, כמו הפריפריה, אתה לא צריך להיות מזרחי בשביל להיות מופלה סו קולד, זה קצת כמו בלאק לייב מאטרז (חיים שחורים נחשבים, כינוי למאבקי השחורים בארה"ב – א"ד). אתה לא חייב להיות שחור, יש כבר איחוד מאבקים".

מה אתה עונה למי שאומר, נכון, היו מחדלים, אבל מה אתם רוצים שיקרה היום? אתה חושב שיש דרישה מזרחית ברורה שאפשר לנסח אותה, או שזו קריאה עמומה להכרה?

"אי אפשר להגיד שזה עבר ותם ונשלם. למה עמר"ם (עמותה הנאבקת להכרה ציבורית בפרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן - א"ד)  נאלצים לצאת למלחמה ולהיאבק כדי לפתוח את הפרוטוקלים? למה לוקח כל כך הרבה זמן עד ששרת המשפטים, עד שהממסד הסכים לומר שאכן נעשה עוול, בואו נבדוק מה קרה. למה לוקח כל כך הרבה זמן עד שמשלבים אנשים עם מראה אחר – מה זה "אחר"? מרבית הישראלים הרי לא בהירי עור ושאטנים – לפרסומות, סרטים?

"סעי בסאבוויי בניו יורק ותראי פרסומת לצבע שיער, את תראי הודית, אסיאתית, שחורה, צריך לדרוש את המגוון, זה נראה שהוא מובן מאליו, שהוא מתקיים אבל הוא לא. עדיין צריכים לתבוע את הנראות שלו בציבור, עדיין צריך לתבוע את המקום הזה. רק עכשיו היה את הסיפור חבורת מונכרום שהגדרות הסלקציה למסיבות שלהם הן על בסיס מראה מסוים. וכן, אני רוצה שגם אם אתה לבן שיודע שזה קיים, אז תדיר את רגליך מהמקום הזה, ושלא תשתף עם זה פעולה, אני רוצה שתהיה שותפות מאבקים. כי הרי חוק הפונדקאות זה לא משהו שרק להט"ב צריכים למחות נגדו כשמקביל הממשלה מעבירה שורה של חוקים שמצרים את החופש והדמוקרטיה ובטח כשבאותה נשימה מעבירים משהו כמו חוק הלאום הגזעני שנועד לתקוע אצבע בעין של האזרחים הערבים, אפשר והגיע הזמן למצוא חוט מקשר בין כל המאבקים".

ב-9.8 תיערך הופעה של יוסי צברי בבסקולה, רח' הרכבת 72 תל אביב

תגובות

|

Send this to a friend