במדרון הפאשיזם
מתחמם...

במדרון הפאשיזם

נראה שהשמאל זקוק לשיעור בסוציאל-דמוקרטיה

יש להתחיל מן הסוף: הדמוקרטיה הישראלית גולשת במדרון הפאשיסטי. את המהלך מובילה אמנם ממשלת הימין, אך גם השמאל אחראי לא פחות: לא רק שחלקים ממנו הולכים ומסתגלים ל'רוח התקופה' שמכתיב הימין, אלא שהוא מועל בתפקידו בכך שאינו מציע חלופה חברתית ופוליטית שיש בה כדי להתמודד ולבלום את המתקפה על הדמוקרטיה, וכך מאפשר את המשך ההתדרדרות.

לפני כחצי שנה כתבתי כאן על מהפכת-הנגד האנטי-דמוקרטית המתחוללת בישראל, שעניינה מעבר ממשטר דמוקרטי ל"משטר נאמנות", היינו כזה המתנה זכויות בנאמנת לשלטון הימין. מהפכת-הנגד האנטי-דמוקרטית מתחוללת בהדרגה בישראל מאז 2009, ובשבועיים האחרונים היא קוצרת את פירותיה.

סיכום מהלכי הממשלה בשבועיים האחרונים – חוק ההדחה של חברי כנסת; חוק ערוץ הכנסת; השעיית פתיחת תאגיד השידור; בירור משמעתי למפקד גל"צ – משרטט את סימן השאלה על עתיד הדמוקרטיה הישראלית. בין כל המהלכים הללו מחבר מכנה משותף: סיווג הישראלים בין תומכים לחתרנים בין נאמנים לבוגדים, הפחדת הסוטים מדרך הימין והרתעתם מהבעת דעה שאינה לרוחו של השלטון. זהו מתכון שיעילותו כבר הוכחה. הוא פעל במקומות אחרים והוא עובד גם בישראל.

בדיון הציבורי בישראל, כמו בעולם, מוגדרת המגמה האנטי-דמוקרטית באמצעות המושג "פאשיזם" ונגזרותיו. בשל מחיר הדמים הנורא שגבה הפאשיזם מן העם היהודי, השימוש במושג לתיאור מגמות בחברה הישראלית מעורר אי-נוחות ורתיעה. זה מובן.

ואולם, פאשיזם הוא המושג הרווח בדיון העכשווי בעולם לתיאור מגמת צמצום הדמוקרטיה, הגוברת בעקבות גלי ההדף של המשבר הכלכלי בו שרוי העולם מאז 2008. למעשה, כבר לא מדובר במשבר: המשבר על תצורותיו הכלכליות החברתיות והפוליטיות הופך ל"מצב", לדמותו העכשווית של הניאו-ליברליזם.

חיילי צה"ל יוצרים את הסיסמא "עם אחד – מדינה אחת" בטקס יום העצמאות במאי השנה

על השימוש הרווח בעולם במושג פאשיזם לתיאור משבר השיטה הפוליטית של המערב ניתן ללמוד מחיפוש פשוט בגוגל של צמדי המושגים "Trump Fascism" ו-"Brexit Fascism", כמו למשל במאמרו של לורנס רוזנטל: Brexit: A Cousin Of Trumpism? A Distant Cousin Of Fascism? (ברקזיט: בן דודו של הטראמפיזם? בן דודו הרחוק של פאשיזם?).

אפשר לדון ביתרונות ובחסרונות של השימוש במושג פאשיזם לתיאור המצב בישראל, בריטניה או ארצות הברית, ממש כשם שאפשר לדון בכך ביחס לכל הפקעה של מושג היסטורי לתיאור תופעות עכשוויות – גזענות, למשל. ואולם יש לשים לב שההיגררות לדיון בלגיטימיות של השימוש במושג פאשיזם היא לא רק אקדמית, אלא בעיקר פוליטית: היא מסבה את הדיון הציבורי מן התופעות המתוארת באמצעות המושג פאשיזם ומטשטשת אותן.

ואכן, אחת התופעות המאפיינות את הדיון בכשלי הדמוקרטיה הישראלית בשנים האחרונות היא הכחשת הסכנה לדמות המשטר הישראלי. מגמה זו בולטת בשמאל-מרכז, שבו דוברים מרכזיים מוסיפים לטעון שבסך הכל, הכל בסדר, ותוקפת את המזהירים מפני הפאשיזם, ויותר מכך את עצם השימוש במושג.

צפירות הרגעה אלו מזינות הונאה עצמית הרווחת בקרב חלקים רחבים במרכז-שמאל ומנרמלות את המדרון הפאשיסטי בו גולשת הדמוקרטיה הישראלית. רק עיוורון זה יכול להסביר תופעה כמו שיתוף הפעולה של יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן עם נתניהו בשחיקת עצמאותו של תאגיד השידור הציבורי המוקם.

בטורים אלו יצאתי בעבר נגד מדיניות ה"לסגור ולפתוח" שנקטו נתניהו וגלעד ארדן כדי לפרק את רשות השידור. טענתי כי מעבר להשלכות ההרסניות על חופש השידור הציבורי, ישמש מודל זה כאמצעי לריסוק העבודה המאורגנת בדרך להאצת תהליכי ההפרטה במשק. ואמנם, תאגיד השידור המוקם, כך נמסר, מחתים את העיתונאים שלו על סעיף הפוגע בזכות ההתאגדות המקצועית שלהם, שהיא אחת מן הערובות לחופש העיתונאי.

עתה נתניהו נקט בהגיון מדיניות ה"לסגור ולפתוח" כנגד תאגיד השידור המוקם, והפך את איום הסגירה לשיקול מוחשי שאמור להפחיד את מנהליו ועובדיו ולהנחות את התנהלותם. לכן, גם אם התאגיד נולד בחטא, הרי משהוא הוקם ומהווה את המסגרת לשידור הציבורי, יש להגן על חופש הביטוי והיצירה של עובדיו, המהווה מטרה למאמצי ההתנקשות של נתניהו כחלק מן המתקפה שהוא מנהל על חופש העיתונות. עיוורונו של ניסנקורן הוא ביטוי לנורמליזציה של המתקפה על הדמוקרטיה הצוברת אחיזה בשמאל, והמוצאת ביטוי בערעור על הלגיטימיות של השימוש במושג פאשיזם לדיון במצב הישראלי.

ואולם, חמור יותר הוא עיוורונו של השמאל המכיר במדרון הפאשיסטי שבו נתונה הדמוקרטיה הישראלית, אך מתעלם מן הגורמים הכלכליים-חברתיים המזינים אותו. הניתוחים הרווחים על מקורות התמיכה בטראמפ ובברקזיט מדגישים את האופי המעמדי של התמיכה ממנה הם ניזונים: זו זעקתם של קורבנות הניאו-ליברליזם, לאור כישלונו של השמאל להפוך לכתובת למצוקותיהם. על האפשרות להפוך את השמאל לכתובת כזו לימדה הצלחתו של ברני סנדרס, שעיצב את הסוציאליזם הדמוקרטי כחלופה פוליטית בעלת סיכוי במפלגה הדמוקרטית.

השמאל הישראלי מתבצר בקרב העשירונים העליונים, שנוצרו לאחר שמשטר ההפרטה חילק את ישראל ל'אלו שיש להם, ולאלו שאין להם', אם לשאול מונח המקובל בדיון על הברקזיט. כחלק מכך ניכסו המעמדות המבוססים בישראל את הדמוקרטיה והפכו אותה למותג מגזרי. כך, הגנתם על הדמוקרטיה במובנים רבים היא לא יותר מאשר סיסמה חלולה להגנה על זכויות היתר המעמדיות שלהם.

אלא, שלצד רוממות הקריאות בזכות הדמוקרטיה, השמאל אינו מוביל היום את המדינית היחידה שיש בה כדי לעצור את גלישתה של הדמוקרטיה הישראלית במדרון הפאשיסטי: מדיניות של שוויון חלוקתי. להפך, המעמדות הגבוהים תומכי השמאל הם בין הנהנים העיקריים מאי-השוויון בחינוך, בבריאות, בדיור, בתעסוקה ובתרבות שחולל משטר ההפרטה; והפחד מאובדן תמיכתם של המעמדות הגבוהים משתק את השמאל ומונע ממנו לאמץ סדר יום של שוויון חלוקתי,  שהוא תנאי לחבירה למעמדות הנמוכים; חבירה שהיא תנאי להגנה על הדמוקרטיה. ואכן, המעמדות הנמוכים עמדו על השימוש המעמדי שעושים המעמדות המבוססים בדמוקרטיה, וכמותג מגזרי הם מגלים חשדנות כלפי הנאומים הנמלצים בזכותה.

ביטוי בולט לכשל השוויון והדמוקרטיה של השמאל הוא יחסו לשרת התרבות מירי רגב. רגב משתמשת בדגל הצודק של שוויון חלוקתי של משאבי התרבות כדי לרסק את הדמוקרטיה; אלא, שמבלי שהשמאל יאמץ דגל זה הוא לא יוכל להגן על הדמוקרטיה. רגב צודקת כשהיא מצביעה על העיוות שבריכוז משאבי התרבות במרכז וההזנחה, גם התרבותית, של הפריפריה. ואולם, השמאל תומך בעיוות זה, ולכן מפסיד את תמיכת המעמדות הנמוכים, המזהים את הדמוקרטיה כמלל צדקני המכשיר את המשך נישולם. כך, מסייע השמאל בידי הימין להסוות את אחריותו להעמיק את אי-השוויון ומאפשר לו להפוך את הפגיעה בדמוקרטיה למנגנון פיצוי למעמדות הנמוכים.

הסוציאל-דמוקרטיה מניחה, שמבלי שהדמוקרטיה תורחב מתחום המשטר והמשפט לתחום הכלכלה והחברה, קשה יהיה להגן עליה מפני ההון. בישראל, כמו בעולם בכלל, צמצום הדמוקרטיה הוא אחד מן הכלים של ההון לשמור על ההישגים שרכש בארבעת העשורים האחרונים תחת משטר ההפרטה. נראה שהשמאל הישראלי זקוק לשיעור בסוציאל-דמוקרטיה.

לקוח מהבלוג "גודווין צדק". ביצוע גרפי: עמית ברין

תגובות

Send this to a friend