קוראים לי שרה. אני חיה בעידן של השרה. בכל מקום תראו היום שרה. שרה, אשת ראש הממשלה, שרה במלרע ובמלעל, עם תואר, בלי תואר, בתור שם התואר –  זהו עידן השרה. שרה המבשלת סיר של שקרים, שרה הנכנסת ויוצאת בשערי הצדק המרים, שרה הצבועה, השרה העממית ועזת-הפנים. כבוד השרה, שרת הכבוד, שררה וכבוד. שרה שרורה.

זהו עידן השרה אבל בשביל לשמור על שאריות הכבוד הגברי לא מדברים על זה. רואים את זה. כשהתחיל כל העניין (מתי הוא התחיל?) סביב שרה נתניהו, אמרתי לעצמי שזה קצת לא נעים להסתובב בשם הזה, אבל מילא, אני לא יכולה שלא להצטרף למועדון שאין לו ברירה אלא לצרף אותי כחברה. למזלי, השם הגרוע שעושות השרות הנוכחיות למועדון לא מפריע לי להמשיך לפתח עשייה אינדיבידואלית ענפה בתחום של הפרעה לסדר הציבורי. כמו כל השרות (לכאורה).

סיפרתי היום לשכנה שלי, רבקה, שהזמינו אותי לכתוב טור שבועי. "וואלה? לאיזו עיתון יזמינו אותך בדיוק? מעריב למזדקן?"
"לא"
"הארץ? לא, לא שמאלני מספיק. מצפן?"
"למה ככה?"
"כי זה מצחיק. נו? דער שפיגל? די צייטונג? דאס יודן ראוס?"

מצחיק.

אז למה באמת לכתוב במקום הכי חם בגיהינום? כי זה ידוע שבתחתית של הגיהינום, מתחת לכל המדורים והמודרים, איפה שהכבשנים הראשיים – שמה ערמות הרקב של החברה הישראלית תוססות במיוחד. שם צומחות להן תרביות של חולירות וחוליים שלא ברא השטן שגם הוא הסתלק מכאן מזמן מרוב שחם. אש! לכי איתי!

אני אשרוד את זה. יש לי ניסיון. יש לי מאחורי הגב עידן ומועדון. אני אזרוק בשבילכם את הערמונים אל האש, אתם יכולים לקרוא לי שרת הגיהינום.