רבים טועים לחשוב שילדות מתחילות את גיל ההתבגרות כשיוצאות להן שערות במקומות פרטיים, או כשצומחים להן שדיים במקומות היותר פרטיים או כשמתחיל לרדת להן דם במקומות הפרטיים בהחלט שאסור להראות לאף אחד עד גיל 30 לפחות. אבל לא, גיל ההתבגרות מתחיל באופן רשמי כשהילדה צועקת על אמא שלה, "את אמא מחורבנת!", ואמא צועקת בחזרה, "אז לכי תמצאי לך אמא אחרת!". זה הטקס והוא מקובל בכל תרבויות העולם (מלבד אולי בגבול יפן-פולין, שם כשהילדה צועקת על אמא שהיא מחורבנת, אמא מצטנפת בפינה ומבצעת בעצמה חרקירי). כידוע, לקראת סוף הטקס הילדה פורצת לעבר דלת הבית ויוצאת לחפש אמא אחרת.

גם בביתנו נחווה הטקס היפה ועתיק היומין. הילדה ואמא צעקו אחת על השנייה, וכמו מיליוני ילדות לפניה (ומרקו מהלב) הילדה יצאה מהבית לחפש אחר אמא. בדרך היא פגשה פרפר, פיל, נחש, עכביש וסמור. אף אחד מהם לא היה דומה לאמא, כי הם חיות ואמא היא פאקינג בנאדם, בנאדם שאפשר לצרוח עליו עד שהנמשים הקטנים שלך כמעט קופצים מהפנים הקטנות שלך בגלל מיתרי הקול הגדולים שלך.

הן ביקשו שאבחר צד, אבל הייתי חכם וכמו שווייץ לא דיברתי עברית. לכל אחת מהן נתתי את ההרגשה שאני איתה במאבקה הצודק. כשהילדה ברחה מהבית, אמרתי לאמא שלה שמי צריך אותה ויש אלף כמוה ובשביל מה בכלל היה כדאי לסחוב את הנבלה הזאת בבטן תשעה חודשים שלא לדבר על שלושים וארבע השעות בחדר לידה כשאני צריך לצעוק, תלחצי תלחצי, ואין לי אפילו מיטה פנויה לישון עליה קצת. עד היום לא חזרתי למשקל שלפני ההיריון.

לאחר זמן רב (שלוש דקות בערך), כשגילינו שהיא לא חוזרת מהחום של הצהריים, בתוספת כמה מחשבות על אנסים, פדופילים ואנשים מהוועד שמנסים לשאול אותה אם ההורים בבית שעלו לנו לראש, נשלחתי לחשכת חדר המדרגות לתור אחר הילדה. גיששתי את דרכי כשלפתע נשמע קול צרוד חסר סבלנות, "מה?". "זה אני, אבא", לחשתי, "אמא לא יודעת שאני פה. זה בסדר. את יכולה לדבר איתי". "תביא לי ת'כפכפים", נשמע שוב הקול הצרוד, "ברחתי יחפה".

צילום אילוסטרציה, במציאות זה פחות פוטוגני

חזרתי הביתה. אמא הפגינה אדישות למשמע הידיעה שמצאתי את האבדה האינפנטילית, והכריזה שהיא שונאת אותה ולא מסכימה לתת לה אפילו כפכף אחד עד שתתנצל קודם, פן הדבר יהווה תקדים מסוכן של כניעה לטרור ההורמונלי. כמו הרוזן פולקה ברנדוט בשעתו, נשלחתי שוב לחדר המדרגות לתווך בין הילדה לאמה, וקיוויתי שאף אחת מהן לא תתנקש בי בדרך.

"אמא ממש עצובה ובוכה. אולי תחזרי הביתה?"

"לא! שתתנצל קודם. אני שונאת אותה!"

"הילדה ממש עצובה ובוכה. אולי תבואי איתי לחדר המדרגות?"

"אין בעיה. רק שקודם תתנצל".

"אמא אמרה שהיא מצטערת ומתנצלת. עכשיו בואי".

"טוב".

"הילדה התנצלה. היא עוד רגע מגיעה".

"טוב".

הדובושיות השלימו. מאחר ששתיהן בחורות די חכמות ויפות, אני חושד שהן יודעות שאף אחת לא באמת התנצלה והמצאתי את הכל, אבל לא אכפת להן. הן יודעות שזה שלום קר, סיר לחץ שמחכה להתפוצץ אחת לשבוע וככל שהילדה תתבגר, כנראה גם כמה פעמים ביום. בדיעבד, היה חכם לקבוע את חדר העבודה שלי בממ"ד.

תראו אותי, אני אף פעם לא רב עם הילד, אנחנו גברים, יש לנו אותן מטרות (לישון ולהפליץ), אנחנו תמיד מסונכרנים, אנחנו יושבים מול המחשב כל היום, רואים סרטים אידיוטיים ושותים בירה (הוא שוקו). למה לעזאזל לריב כשאפשר לגרבץ?