כורח השעה: ממשלת אחדות אזרחית

בחודשים שקדמו לבחירות, כמעט כל ניתוח של התלבטויות ״קולות השינוי״ התפצל לשתי גישות עיקריות. הראשונה, ונקרא לה בשמה, רל״ביסטית (״רק לא ביבי״), עסקה בכאן ועכשיו: להחליף את השלטון, ומהר. היא דיברה בשפה של מנדטים, הסכמי עודפים ואחוז חסימה, ושרטטה מפות גושים כמו בחדר מלחמה. השנייה היא גישת היום שאחרי, או ליתר דיוק השנים שאחרי: איזו מדינה אנחנו שואפים להיות, על אילו ערכי יסוד היא תעמוד, ומה בדיוק נבנה כאן אחרי שנפסיק לפרק.

לאורך רוב הקמפיין נראה היה ששתי הגישות מתנהלות כשני קווים מקבילים שלא ייפגשו לעולם. ואז הגיעו נתוני ההצבעה בחברה הערבית, בשיעור שנשק ל-80 אחוז ויותר ביישובים כמו אום אל-פחם, רהט וכפר קאסם, ומה שקורה סביבם מחבר את שתי הגישות לרגע הכרעה אחד: מתברר שהדרך היחידה לממש את הכאן ועכשיו, את הרצון והצורך להקים ממשלה אחרת, מחייבת לפעול כאילו אנחנו כבר בעתיד.

קצה הקרחון

כדאי לזכור מנין הגענו לרגע הזה. סבב הבחירות הזה התקיים אחרי 20 שנה של הסתה ודה-הומניזציה כלפי העם הפלסטיני וכלפי ערבים בכלל (אלא אם הם ממדינות עשירות ששווה לישראל לעשות איתן עסקים). קמפייני הגעוולד של ״הערבים נוהרים לקלפיות״, הזכורים לשמצה, לא היו מעידה רגעית של יועץ אסטרטגי לחוץ. הם קצה הקרחון של נרטיב מתודי ועקבי, שהלך והקצין עד שהחברה הישראלית הגיעה לנורמליזציה של גזענות.

שיהיה ברור: הפחד של יהודים מערבים הוא אמיתי וממשי. אין טעם להתכחש לו, ובוודאי לא אחרי טבח השבעה באוקטובר. אבל נתניהו מסר לעם את כל הכלים שהיה צריך כדי להפוך פחד מוצדק מטרור לתפיסת עולם שמוחקת את יסוד האנושיות מכל הערבים בין הירדן לים. זה עבד כל כך טוב שגם מי שהתיימרו להציג אלטרנטיבה פוליטית אימצו את הנרטיב בשתי ידיים. הם רצו בקמפיין שהחרים את פוטנציאל השותפות הפוליטית עם האזרחים הערבים, כאילו קואליציה סבירה בלעדיהם היא אפשרות ריאלית. החשבון הזה לא נסגר. הוא גם לא היה אמור להיסגר.

בה בעת, החברה הערבית התגייסה לאמירה ברורה ובהירה: המצביעים תומכים בנציגיהם, שבחרו במודעות מלאה לקחת חלק פעיל בזירה הפוליטית הישראלית. הם לא מחרימים. הם מוכנים להתפשר. הם לוקחים על עצמם את נטל ההסברה מול הבייס: למה צריך לבלוע צפרדעים כדי להגיע להישגים. והבייס הולך וגדל, כי הוא לא שוכח לרגע שכדי להתקדם צריך חזון, ולא רק ראייה קצרת טווח.

זה איננו מובן מאליו. המצב בחברה הערבית מייאש, הן בשל האלימות הגואה, שקוטלת מדי שבוע צעירים ברחובות של טמרה, רהט ולוד, והן בשל יחסו של השלטון, המזניח במקרה הטוב והמפלה במקרה הרגיל. כל זה לא הניא את הערבים מהאמונה שמגיע להם טוב יותר. מי שמחפשים היום בפוליטיקה הישראלית דוגמה לבגרות אזרחית ימצאו אותה דווקא אצל מי שמוצגים כאיום.

מי שמחפשים היום בפוליטיקה הישראלית דוגמה לבגרות אזרחית ימצאו אותה דווקא אצל מי שמוצגים כאיום.

קרן דקל גרינבלט

תור הפוליטיקאים

כשם שהאזרחים הערבים מבינים את המפגש בין העתיד להווה, כך חייבים להבין אותו גם מנהיגי גוש השינוי. המצביעות והמצביעים סיימו את עבודתם. הם עשו כמיטב יכולתם, הגיעו לקלפיות, עמדו בתורים. עכשיו תור הפוליטיקאים להתרומם מביצת הקמפיינים ולהוכיח שיש להם שיעור קומה. הם חייבים לקחת אחריות על כולנו ולהתחיל לשרת את טובת הציבור.

האקט הראשון והחשוב מכולם הוא להתחיל לחיות את העתיד. עתיד זה דורש קילוף שכבות הגזענות שדבקו בנו, והתחלת טוויית הרקמה העדינה של חיים משותפים.

אני לא מדברת על כניסה לתהליך מדיני חסר תשתית, ולא על מסירת שטחים לגדודי חללי אל-אקצא. מי שימהר להציג את הדברים כך יעשה את מה שנתניהו עושה הכי טוב – רידוד השיח לאיומים שאם הם לא אמיתיים פשוט נייצר אותם (ע״ע המטסים על גבול איראן בשבוע שלפני הבחירות). אני מדברת על משהו צנוע הרבה יותר, ודחוף הרבה יותר: לשבת לשולחן עם אחינו ואחיותינו בעלי האינטרס המשותף, ולבנות איתם קווי יסוד שאפשר להסכים עליהם כדי להקים ממשלה. מאבק אמיתי בפשיעה ובנשק הבלתי חוקי. דיור ותכניות מתאר ליישובים שלא קיבלו מטר מרובע אחד מאז קום המדינה. חינוך, תעסוקה, תחבורה ציבורית. הגנה על בתי המשפט, על חופש הביטוי ועל עצם הזכות לבחור ולהיבחר. אז מה כל כך מאיים בזה? הרעיון הרדיקלי שאזרחים יושבים יחד בממשלה של מדינתם ומקדמים את טובת האזרחים כולם?

אז מה כל כך מאיים בזה? הרעיון הרדיקלי שאזרחים יושבים יחד בממשלה של מדינתם ומקדמים את טובת האזרחים כולם?

קרן דקל גרינבלט

על בסיס כזה אפשר וצריך להקים ממשלת אחדות אזרחית. לא ממשלה שנשענת על ״תמיכה מבחוץ״ בזמן שמתביישים בה בפנים, ולא קואליציה שמזמינה את השותפים הערבים לחדר רק כדי לספור אותם. ממשלה שבה השותפות היא העיקרון, ולא הבעיה שצריך להסביר.

ולא שאי אפשר אחרת. אפשר. תמיד אפשר לחזור לחישובי המנדטים, להתייעץ עם הסוקרים ולהשתכנע בטעות שעוד סבב בחירות, עם עוד קמפיין קצת יותר מתון ואולי דיכוי ההצבעה הערבית, ייצור יש מאין 61 מנדטים יהודיים אנטי-ביבים. את ההימור הזה כבר הפסדנו פעם אחרי פעם. את המחיר האולטימטיבי כבר שילמנו באוקטובר 2023, ולא נותרו משאבים בכיס האחורי לשאת עוד מזה.

הבחירה עכשיו פשוטה יותר ממה שנדמה. אפשר להמשיך לנהל את הפחד, ואפשר להתחיל לבנות את העתיד. האזרחים, יהודים וערבים, כבר בחרו. עכשיו תורכם להקים ממשלת אחדות אזרחית שתציל את מדינת ישראל מאבדון.

הכותבת היא משפטנית, הייטקיסטית ויזמת חברתית