הדבר הכי קשה בעולם, אומר ד״ר מונלייט גראהם לג׳ון קינסלה בסרט שדה החלומות, הוא לזהות את הרגעים המשמעותיים כשהם קורים – אחרת הם פשוט חולפים על פניך ואתה מבין רק בדיעבד שיכולת לגעת בהם ולהיאחז בהם. בסרט ההוא, הסרט שאני הכי אוהב, קווין קוסטנר (בתפקיד קינסלה) נוסע מבוסטון למינסוטה בפולקסוואגן חבוטה לפגוש את ברט לנקסטר (בתפקיד גראהם) כדי לדבר על סיבוב במשחק בייסבול שבו ד״ר גראהם, שחקן מתחיל שהקריירה הספורטיבית שלו מעולם לא נסקה, לא זכה לחבוט אפילו פעם אחת וקרה 50 שנים קודם לכן. השיחה בין השניים נסובה בעיקר על מה היה קורה אילו.
זה משפט שנשאר חרוט בזיכרוני מאז ומעולם. אני תמיד פוחד לפספס את האירועים המשמעותיים, ממש כמו גראהם שלא הבין שהמשחק ההוא יהיה המשחק האחרון שלו בליגה הלאומית ושימי הספורט המקצועני שלו עומדים להסתיים.
ואני חושב שאירוע כזה קרה לי ממש עכשיו.
בפברואר אהיה בן 39. החודש ימלאו 21 שנים ליום שבו התגייסתי, ו-18 שנים ליום שבו השתחררתי. בשבוע שעבר התגייסתי לשבוע וחצי של מילואים, כמו שעשיתי עשרות פעמים בעבר – כ-400 ימים, יותר משנה שלמה נטו, ביליתי על מדים מאז שסיימתי את השירות הסדיר – ופתאום הבנתי את זה: אני כבר לא ילד.
זה קרה ביום האחרון של אימון המפקדים, בעל האש המסורתי. פתאום קלטתי שחוץ משניים מהנוכחים, אני הכי ותיק. וכששאר החיילים התגייסו יומיים אחר כך, מכל מקום שמעתי את השאלה ״מה, חיים – אתה עוד פה?״ או ״בן כמה אתה? לא סיימת כבר?״. ואני בכלל לא מרגיש מבוגר. או לא הרגשתי מבוגר, לפחות.
כשהייתי ילד הייתי בטוח שבטח יש דרך שמרגישים בה בתיכון. הייתי משוכנע שאלה מהגימנסיה רואים את העולם בצורה אחרת לגמרי ממני. כשהגעתי לתיכון הייתי בטוח שבטח מתבגרים בצבא כי הרי יש מדים וזה בטח משנה אותך. ואז חשבתי שהשינוי יגיע באזרחות, ואז בלימודים, ואז כשתהיה לי עבודה, ואז כשתהיה לי משפחה, ואז כשהבנות כבר ידעו לדבר ואז – ואז היה השבוע.
אני זוכר את היום הראשון שלי במילואים. אני זוכר שהגעתי לצאלים ומיד שלחו אותי למטבח (צעיר, אחרי הכל) ואני זוכר שחיפשתי את הפלוגה שכלל לא הכרתי בסוף התורנות, ואני זוכר את ההוא שהיה הרבה יותר מבוגר ממני וראה אותי מסתובב אבוד ולקח אותי למחלקה ועזר לי למלא מחסניות. ואני זוכר את הרעש של קרקוש הכדורים כששפך אותם על הבטונאדה ושחשבתי שאיזה כיף זה שמישהו שהכרתי רק לפני כמה דקות יוצא מגדרו רק כדי לעזור לי. וכשאני שם מדים אני חושב על כל החברים שהכרתי במילואים ועל המפקדים שהיו לי, ועל החיילים שאהבתי ואלה שעצבנו אותי, ועל איך היינו ביחד בזמנים טובים של צחוקים ובזמנים רעים של מלחמה ואני מחייך כשאני חושב על זה כי זה נעים לי ומרגיש כאילו זה קורה ממש כרגע.
חיים הר-זהב הצעיר והבוגר. ניתן לכם להבין לבד מי זה מי
ואני נזכר בקפה של לזרין במחנה הפליטים ג׳נין בחומת מגן, ובגאני ששמר איתי בעמדה רעועה בסופה איומה, ובנועם שהוא המפקד הכי טוב שהכרתי בחיי, ובאילן שיודע לשפצר חשמל בכל מקום, ובדרור הבלונדיני, ובאדם שתמיד מתלונן שיש במוצב בית כנסת אבל אין מסגד סתם כדי לעצבן את הרב הגדודי, וביוסי הענק ובנסימי שתמיד צועק שהוא לא רואה, ובעשרות אנשים אחרים שהפנים שלהם חרוטות בי כשהם מחייכים, או שרים או צוחקים. והם כבר לא בגדודי יותר.
נשארתי אחרון מכל החברים שהיו לי, כי מחזורים חדשים הגיעו, ומחזורים ישנים השתחררו, ופתאום אני – שהייתי הכי צעיר, זה שנשלח למטבח – הפכתי הכי זקן.
ואני בכלל לא הרגשתי שאני כזה. עד עכשיו.
זה מוזר נורא. כשסיימתי פרקים אחרים בחיים שלי – כשהתחתנתי וכשהתגרשתי ואפילו כשהפכתי לאבא – לא הרגשתי שהזמן עובר ומתקדם וממשיך. תמיד הרגשתי שאני לא משתנה. שהעולם יציב בבסיסו, ושרק מתווספים לו דברים.
אבל פתאום, ההבנה שאוטוטו נגמר פרק המילואים שמלווה אותי כבר שני עשורים, דווקא הדבר האיזוטרי הזה שאמור להיות סינג׳ור מתסכל ולא עניין משמעותי, דווקא הוא גורם לי להבין: העולם באמת יציב, אבל אני מאוד השתניתי.
אני כבר לא ילד יותר.
אולי זה אותו משבר גיל 40 שמדברים עליו תמיד (למרות שבחיי שאני לא מרגיש שום דחף לקנות הרלי דיווידסון, ג׳יפ, סירה או לעשות כל פעולה אחרת שזהה לקעקוע ״אני דוש״ על המצח), אולי זאת סתם תוגה של חורף, ואולי זאת אכן המציאות – אבל לראשונה בחיי אני לא מרגיש כמו אותו ילד מבית הספר היסודי בראשון לציון שבטוח שכשיגיע לגימנסיה העולם פתאום ייראה לו אחרת. זה שמחכה שזה יקרה כבר, והוא יתבגר.
בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש שהתבגרתי. שאני אחד מ״הם״, אלה שתמיד היו לא-אני.
וזה עצוב לי. זה שובר לי את הלב. ואני לא רוצה להיפרד מהילד ההוא שתמיד מרגיש שזה עוד לא קרה לו. אני לא יודע להיות אחרת, בלי שאני אהיה הוא והוא יהיה אני. אני לא רוצה להתבגר באמת. יכול להיות שזה מה שמכאיב לי כל כך.
אבל יכול להיות שהצלחתי להשיג את מה שד״ר גראהם אומר לריי קינסלה בסרט שדה החלומות. יכול להיות שאני זוכה לגעת ברגע משמעותי בחיים שלי בזמן שהוא קורה באמת. הרגע שבו אני מבין את מה שהייתי צריך להבין מזמן. אני כבר לא אני, למרות שאני ממש ממש אני.
אבל אוף, כמה הייתי רוצה להמשיך להרגיש שיש עוד שלבים בחיים שבהם בטח אבין סוף סוף מה זה אומר להיות מבוגר, כאלה שאפשר יהיה להסתכל אליהם קדימה ולהגיד לעצמי שבינתיים מותר לי לעשות מה שאני רוצה, בגלל שרק כמגיעים אליהם והופכים להיות ״כאלה״, רק אז אתה באמת מהמבוגרים.
בשנה הבאה בטח יהיה האימון האחרון שלי לפני השחרור מהמילואים. אם לא יקראו לי, אלה ימיי האחרונים על מדים. סיימתי פרק שטלטל את חיי, של מאות ימים, עשרות חברי נפש ושתי מלחמות.
העולם שלי כן משתנה. אבל אולי אני לא באמת משתנה. אולי בעצם השינוי וההתבגרות קורים רק כשיוצאים לפנסיה. הם בטוח כבר נחשבים מבוגרים. מה, לא?
