באוגוסט האחרון פרצה מחאה חסרת תקדים במונחים ישראליים, כאשר מאות בני אדם השתתפו בהפגנה שנערכה מול הירקון 98 בתל אביב, שם פעל בית בושת מוכר.
המניע היה מותה של ג'סיקה, בת 36, אישה שעבדה בזנות והתגוררה שם. במקום הזה היא גם שמה קץ לחייה, אחרי למעלה משני עשורים של עבודה בתעשיית המין. בהפגנה ההיא שוחחתי עם נשים שהכירו את ג'סיקה ועבדו אתה. הן סיפרו שהיא היתה אישה רגישה וטובת לב שלא שפר עליה מזלה. הן סיפרו גם שתמיד נפלו עליה על הלקוחות הכי קשים, הכי תובעניים, הכי רעים. העבודה בתעשיית המין חירבה את גופה ונפשה.
מאז אותה מחאה, הירקון 98 נסגר בצו בית משפט לתקופה של 90 יום. במקביל נודע שהפרקליטות תגיש כתבי אישום כלפי הגורמים הרלוונטיים בפרשה. אלא שלפני כמה שבועות נודע כי המקום עבר לדרום תל אביב.
אם כך, לכאורה, לא הרבה השתנה. נשים במעגל הזנות עדיין מקפחות את חייהן בשל העיסוק בזנות. לפי ארגוני הסיוע, כ-40 נשים במעגל הזנות מתו בטרם עת מאז 2011. כ-10 נשים שעבדו בתעשיית המין מתו בטרם עת ב-2015.
המספרים האלה לא משקפים את היקף התופעה, ובעיקר את היקף הנזק שהיא גורמת – קודם כל לנשים עצמן. ראשית, יש קושי באיתור הנתונים, ואלה המצויים בידי ארגוני הסיוע נוגעים בעיקר לנשים שעמן עמדו בקשר. סביר להניח שהמספרים גבוהים משצוין. שנית, האנונימיות של אותן נשים מקשה על פרסום סיפורן.
אז מה בכל זאת השתנה? נשים שעובדות בגופים הנלחמים בתופעה מספרות כי הן מרגישות בשינוי שמתרחש לאטו. המאבק תודעתי, וככזה הוא מרתון ולא ספרינט. לאט לאט מחלחלת ההבנה שהזנות פוגעת אנושות קודם כל בנשים שעוסקות בכך, אך במעגל הרחב יותר – בנשים בכלל.
ממאבקים משפטיים שמתנהלים בימים אלה כנגד בתי בושת ברחבי הארץ (תל אביב, חיפה ורמת גן), עולה כי רשויות אכיפת החוק פועלות לסגירת אותם מקומות. בין שמדובר במשטרה, בפרקליטות, בשופטים ובעיריות עצמן.
לפני כמה שבועות הגעתי לירקון 98. עליתי במדרגות למקום שבו שכן פעם בית הבושת. על דלתו התנוסס השלט "לכאן נכנסים רק עם חיוך". השלט הוסר והמקום היה ריק מאדם. ירדתי למטה ונשארתי שם זמן מה.
תנועת הגברים לבניין לא השאירה מקום לספק. הם חיפשו את בית הבושת. גברים, חלקם בגפם וחלקם בקבוצות, עולים ויורדים לאחר כמה רגעים כשמתברר שהמקום סגור. הם מסתכלים על מספר הבניין ושוב על חדר המדרגות וממשיכים הלאה. לאן? לא חסר, אפילו חמישה בניינים משם ימצאו את מבוקשם.
