הכתבה הזו פתוחה לציבור ללא תשלום - רק בזכות תומכות ותומכי המקום.
תמכו עכשיו באופן קבוע כדי שנוכל להביא עיתונות איכותית וחופשית לכל
בנימין נתניהו, בן 67, ראש הממשלה בפעם הרביעית, שר החוץ, השר לשיתוף פעולה אזורי, ושר התקשורת. בעבר כיהן כשר הבריאות, שר האוצר וראש האופוזיציה. נשוי בשלישית, אב לשלושה (בת בכורה מנישואיו הראשונים ושני בנים מנישואיו הנוכחיים), ובעל עמוד פייסבוק אישי עם 1,896,031 עוקבים.
———————————————————
פרולוג: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ" פינת "וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף"
תחושת הנרדפות מלווה את בנימין נתניהו כבר מהיום בו הפציע על מסך הטלוויזיה בערוץ 1 בתחילת 1993, והתלונן על 'קלטת לוהטת' בה מתועדת בגידה שלו באשתו שרה, וניסיון סחיטה שנלווה לכך. אחר כך באו תחושות הרדיפה סביב הדיון על הגורמים לרצח רבין, סביב פרשת בראון-חברון, המתנות, המשפחה, הטיסות, החשבונות, הגלידות, הרהיטים – ועד הצוללות (רשימה חלקית).
יכול להיות שתחושת הרדיפה מוצדקת, יכול להיות שנתניהו הוא פרנואיד, ויש יסוד סביר להניח שנתניהו הוא פרנואיד שבאמת רודפים אחריו. מה שבטוח – החיבור בין נרטיב הרדיפה האישית של נתניהו ונרטיב הרדיפה של העם היהודי (פרעה, עמלק, הפלשתים, הבבלים, המן, היוונים, הרומאים, אינקוויזיציה, השואה ומלחמות ישראל) – הוא מכרה זהב פוליטי.
פרק א': הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו – הוא הפחד עצמו
תחושת הנרדפות עוזרת לנתניהו לפשט עולם מורכב ע"י חלוקה בינארית: רודפים ונרדפים. גויים ויהודים, ערבים וישראלים, שמאלנים וימנים, עיתונאים ומשפחת נתניהו. תחושת נרדפות היא אמצעי מצוין לציפוף שורות, ובשילוב של פחד – היא מהווה את אחד הגורמים היעילים ביותר לגיוס דעת קהל. נתניהו, בנו של היסטוריון, ינק מילדות את עניין הנרדפות והפחד – ושכלל את הסנטימנט הזה לדרגת אמנות.
יש בחירות? סכנה + ערבים + שמאל + צו 8 + שתפו עכשיו = 30 מנדטים
"בעזרתכם ובעזרת השם נקים ממשלה לאומית שתשמור על מדינת ישראל". ראש ממשלה מכהן, שבזמן שהציבור יוצא להצביע מדבר על ערבים שנעים בכמויות – הוא ראש ממשלה שמבין שכל מה שצריך לעשות כדי לגרום ליהודי לשים 'מחל' בקלפי, זה לשעבד אותו אל הפחד. ולכן:
יש מתחרה פוליטי? לשון צבאית של מסך עשן + התגנבות יחידים = סכנה.
מתווה הגז? חייבים ליישם, אחרת – נזק של ממש לביטחון המדינה
ספקות לגבי כדאיות העסקה, לצד חשדות לשוחד של עורך דינו ובן דודו של ראש הממשלה? נו, בטח הייתה שם סיבה טובה:
מבקר המדינה מוציא ב-2015 דו"ח על המשכו של משבר הדיור שנתניהו מבטיח לפתור כבר מ-1996? תגובתו המושלמת של ראש הממשלה: לרגע אל תשכחו את החיים עצמם ואת התחמשות איראן.
אונס ו/או תקיפה והטרדה הם דווקא לא סיבה לדאגה (אחרת נתניהו בטח היה מתייחס למשה קצב, נתן אשל, אופק בוכריס, דוידי פרל, גיל שפר, גנדי וכו', ולו במילה), אלא אם את האלימות נגד הנשים אפשר למסגר כפיגוע איבה:
הפחד שלנו משרת את נתניהו, כי הפחד שלנו ממקד אותנו בהכל – חוץ מבמה שמרכיב את החיים האזרחיים בישראל, והוא מאחד אותנו סביב זה שאומר "אני אנהיג, אני אזהה את הסכנה"
פרק ב': There’s no business like Shoah business
אם פחד הוא גורם מניע ומאחד, אז פוליטיקאי שרוצה למקסם את הרווח מהפחד צריך להיות ממוקד וצריך לדעת מה באמת מפחיד. ומה באמת מפחיד? שואה.
אבל השואה לא רק מפחידה, אלא גם יעילה בלהשתיק ביקורת. אם חוק גודווין קובע שככל שדיון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר הופכת להיות יותר ודאית, הרי שלנתניהו אין סבלנות לחכות. ההשוואה לשואה היא קלף הג'וקר שלו, ואחרי כל פעם שהוא משתמש בג'וקר כדי לגרוף את כל הקופה – הוא מושך אותו בחזרה כדי שיוכל להשתמש בו גם בפעם הבאה.
העניין הוא שבגלל שהשואה משתיקה, יש אינטרס להפוך את הכל לשואה. כל איום הופך לסכנת השמדה, כל מחבל לנאצי, וכל מנהיג ערבי להיטלר.
יש השוואות כלליות:
("ראש הממשלה נשען על זכרון קורבנות השואה.. כדי לשלוח מסר ברור ל'אמלקים החדשים' בעידן של מחלוקת על זכותה של ישראל להגן על עצמה")
יש השוואות נקודתיות:
("במהלך סוף השבוע ערכה אירן תחרות קריקטורות בנושא הכחשת שואה… אירן מכחישה את השואה וממעיטה בערכה, בזמן שהיא נערכת לשואה נוספת. אני חושב שכל מדינה בעולם מוכרחה לעמוד ולגנות בפה מלא את תצוגת השנאה של אירן. שתפו אם אתם מסכימים")
ויש גם את נתניהו משווה ומעלה בחאג':
("בנימין נתניהו מאשים את חאג' אמין אל חוסייני בשואה")
נתניהו הוא המשווה הלאומי לשואה. הוא כל כך התרגל להיות זה שמדבר עליה בכל הקשר וגם בלי הקשר, עד שנדמה לו שכל מי שהוא לא בנימין נתניהו ועשה איזושהי השוואה הקשורה לתקופה ההיא באירופה – מוזיל את השואה:
פרק ג': עזבו אותי, כוונו את האש אל אשתי וילדיי.
לצד פוסטים על סכנות מערבים, שמאלנים ושואה, בולטת ברשתות החברתיות של נתניהו כמות ההתייחסויות שלו למשפחה. זה אולי היה יכול להיות דבר של מה בכך לולא בינואר 2010, אחרי שנחשפה התביעה של ליליאן פרץ נגד אשתו, טען נתניהו שמדובר בעלילה (נוספת) הנובעת מרדיפה אישית נגדו, וביקש: "כוונו את האש אליי, עזבו את אשתי וילדיי".
ההתעסקות התקשורתית במשפחת נתניהו היא לחלוטין לא חד-צדדית. נתניהו מרבה להזכיר את אחיו יוני, את אביו בן-ציון, את חמו שמואל בן-ארצי, את ילדיו ומעל הכל – את אשתו שרה – פסיכולוגית ילדים בשירות המדינה (מקצוע המשמש בתור שם שני בפרסומים של נתניהו).
הנה נתניהו מרחיב את הדיבור על שרה כדי להגיע לנקודה החשובה, והיא – תפסיקו לדבר על שרה:
והנה אמ;לק לשיחה לבבית וחמה מאוד (פוסט שהועלם בינתיים מהטיים-ליין של רוה"מ):
והנה אוסף שאפשר להדפיס ולתלות במשרד:
העניין הוא כזה: נבחר ציבור ששוב ושוב ושוב מתייחס לקרוביו בפוסטים, ציוצים וסרטונים שעולים מטעמו, הוא לא אדם שרוצה לשמור על פרטיות משפחתו ושיעזבו בשקט את אשתו, אלא אדם שמבקש לעשות בדיוק את ההיפך.
נתניהו רוצה שהתקשורת תתעסק בשרה, יאיר ואבנר. הוא הבין שההתעסקות במשפחה שלו רק מחזקת את תדמית הרדיפה שהוא מבקש לשמר ולשכלל. ההתעסקות התקשורתית בחשדות נגד שרה ויאיר נתפשת כמתקפה על מוסד המשפחה, והופכת את ראש הממשלה לקורבן, לאנדרדוג.
דימוי הרדיפה המשפחתית מאפשר לנתניהו לסובב ביקורת עניינית למתקפה אישית.
דימוי הרדיפה המשפחתית מאפשר לו פעם אחר פעם לזעוק "רודפים אותי, בואו לעזרה", ולכן הוא גם נשאר בתפקידו – כי הציבור בולע, ובא.
ומי אשם ברדיפה נגד משפחת נתניהו? התקשורת. ולמה היא רודפת? כדי להדיח ראש ממשלה מכהן מהליכוד.
אפילוג: שתפו עכשיו – כי התקשורת מנסה להסתיר מכם את האמת
בכל הקשור לפלטפורמות תקשורת, הרשתות החברתיות הן התגשמות חלומם של פוליטיקאים שמרגישים שנעשה להם עוול ע"י עיתונאים. נתניהו? הוא חי את החלום, ואולי יותר טוב מכל פוליטיקאי אחר. האינטרנט מאפשר לו תקשורת ישירה עם הציבור, כמעט ללא מגבלות תוכן, ובלי הצורך לעבור דרך המסננים של שומרי הסף בכלי התקשורת המסורתיים.
השנה היא לא 1996. נתניהו לא רוצה את התקשורת כדי להעביר מסרים לציבור הבוחרים, הוא רוצה אותה בתור קולט ברקים. הרי מה שלא באשמת הערבים/שמאלנים, באשמתה: התקשורת מסיתה, התקשורת מסתירה, התקשורת מכפישה. הכל פה בעצם ממש ממש טוב – אבל את זה התקשורת לא מראה, אז שתפו:
אונליין, ומכספי ציבור, לנתניהו יש תזמורת של שופרות מטעמו: אתר אינטרנט אישי המתעדכן בארבע שפות, אתר משרד רוה"מ, ערוץ יוטיוב, חשבון טוויטר, חשבון אינסטגרם, עמוד פייסבוק של רוה"מ ועמוד פייסבוק אישי. מספר העוקבים אחריו אישית ברשתות החברתיות – גדול יותר ממספר העוקבים אחרי כל שאר ראשי המפלגות בכנסת יחד. רמות החשיפה אליהן הוא מצליח להגיע באינטרנט לא נופלות מהרייטינג והתפוצה של כלי תקשורת המיינסטרים בישראל. ומה הוא עושה עם כל זה?
לפעמים הוא מעלה 10 פוסטים ביום, אבל תמיד בלי התייחסות רצינית לנושאי חברה וכלכלה. הוא מתלונן שבתקשורת מתעלמים מהדברים שהוא אומר ועושה, אבל כשאין עליו אף מגבלה של זמן או תוכן – הוא נוטה לחזור בלופ על אותם הנושאים: רדיפה, פחד, ערבים, שמאלנים, שואה, עיתונות, רדיפה.
זה מעצבן. אבל ככל שהוא ממשיך לתדלק פחדים ולהתבטא באופן שמוציא אנשים ואת התקשורת משלוותם – כך קל לו יותר לדבר על הרדיפה, קל לו יותר לשמר את התמיכה, והוא ורן ברץ יכולים לשבת בגינה בקיסריה ולהסתכל איך כולם נלכדים במערך הרשתות החברתיות שהוא טווה.