כל צבעי הכלא

בועז לביא
נולד בניו יורק וגדל ברמת השרון. עבד כתסריטאי, יזם, מפתח משחקים, מחסנאי, עיתונאי, ועוזר לשליח במסעדה תאילנדית. סיפורים שלו התפרסמו בכתבי עת ואתרים, סרטו הקצר "האגם" הוקרן בפסטיבלים רבים בעולם, וב-2015 ייראה אור בארצות הברית רומן גרפי שיצר עם המאיירים אסף ותומר חנוכה. כותב כאן פעם בשבועיים

כל צבעי הכלא

בועז לביא

טורים קודמים

: "הוא מרגיש שמחפשים אותו", סיפר לי חברי הסניגור, "יצא לו כבר משהו יפה אז מחרימים לו אותו". "מה הוא בדיוק רצה להביע בזה?", שאלתי. "בכל זאת, שרשראות לסוכה עם חברי כנסת?" "תשב בבית סוהר כמה שנים אז תבין טוב מאוד", ענה לי הסניגור.

שמעתי על ר' בפעם הראשונה הרבה לפני שהפך לדמות חצי-מוכרת. חבר שגדלתי אתו, ועובד היום בסנגוריה הציבורית, טפטף עליו מדי פעם מידע, בלי לציין כמובן במי בדיוק מדובר. הוא טרח גם לטשטש את פרטי האירועים. לא שזה שינה משהו למישהו. לא מדובר היה בדמות שמחפשת את חשכת הסוד. ל-ר', שישב על עבירות רכוש, ציפו עוד שש שנים בפנים. ההיסטוריה שלו הייתה דומה לזו של אסירים אחרים מסוגו: רחוב, משפחות אמנה, מעונות שיקום. כאיש מבוגר הייתה זו הפעם השלישית או הרביעית שלו בתוך בית סוהר. משהו בחוץ החזיר אותו תמיד פנימה, למרות החרטות שהביע ומאמציו הכנים לשנות את חייו. הוא היה איש מוכשר. בעל דמיון, מספר סיפורים, אוטודידקט שלמד המון גם בלי לקרוא מילה. הוא לא סיים אמנם בית-ספר תיכון, אבל כבר מגיל צעיר היה ידוע כפורץ מיומן מאוד, ובימיו השקטים גם כמי שמסוגל לתקן כל מכשיר כמעט, בזמן קצר. כשהצליח לשמור על עבודה קבועה, עבד במפעל שייצר רכיבים למכונות כביסה, ומעסיקיו העידו שמדי פעם בא אליהם מיוזמתו עם רעיונות לשיפור בקו הייצור. כולם התקבלו. אך כל זה לא ריפא את אותה אי נחת, שלא אפשרה לו למצות את כישוריו. ואם מביטים על התמונה הגדולה, ייתכן שמראש כבר נגזר גורלו.

גיליון ההתנהגות מתקופת המאסר האחרונה שלו היה נקי, עד המקרה הראשון. הוא התרחש במסגרת כיתת הטיפול באמנות, שאליה הצטרף ר' בעקבות אחד מחבריו. בתחילה זלזל במטפלת, במשימות שנתנה להם ובשיחות הילדותיות – לדעתו – שהתפתחו לאחר שסיימו אותן. אבל משהו השתנה אצלו לקראת החגים. הם עבדו, כל אחד מהאסירים לפי בחירתו, על יצירות שקשורות לראש השנה, סוכות ויום כיפור. ר' התקשה להתחיל. מעולם לא חיבב את החגים, הם החזירו אותו לזמנים לא טובים בילדותו, כמו אצל אחרים שבאים ממשפחות מרוסקות. אבל המטפלת עודדה אותו שייקח משהו לידיים ופשוט יעשה משהו. הוא הלך על האופציה הבסיסית ביותר וזו שדרשה ממנו הכי פחות מחשבה – קישוטים לסוכה. באופן מכני התחיל לגזור שרשראות, להדביק אותן בקצותיהן ולערום אותן על אחד השולחנות. הן הזכירו לו אזיקים. הוא בהה בהן במבט רווי כעס. "אני רואה שאתה מרגיש משהו", אמרה לו המטפלת, "הדברים האלה עושים לך משהו". "כן", הוא ירה לעברה, "אני שונא אותם". "אז תעשה משהו עם השנאה הזאת", היא אמרה לו, "פה מותר".

אל המפגש הבא הוא הגיע עם ערימה של דפים, מלאים בכתב יד צפוף. "מה יש לך שם?", שאלה אותו המטפלת בחיוך, "פה זה לא כתיבה יוצרת, אתה יודע". "רשימה", הוא אמר. בימים שחלפו מאז המפגש הקודם, השיג ר', דרך עורך דינו, את שמותיהם של 120 חברי הכנסת. הגישה של האסירים לאינטרנט הייתה מוגבלת, ובספריית הכלא היו מעודכנות האנציקלופדיות עד אמצע שנות התשעים. חברי מילדות, איש הסנגוריה הציבורית, הקריא לו בטלפון, לבקשת ר', את השמות כולם. ר' לקח לידיו את השרשראות שחיכו לו, בחר טוש שחור ועבה, והתחיל לכתוב עליהן, אחד אחד, את השמות. כדי להעתיק את כל השמות מן הדפים אל השרשראות נדרשו שלושה מפגשים. למזלו של ר' היו אלו מפגשים דו שבועיים, כך שעד שהגיע חג סוכות כבר היו לו 120 שרשראות מוכנות, עם שמות חברי הכנסת מתנוססים באותיות דפוס נאות על צדה החיצוני של כל אחת מהן. המטפלת לא נראתה מאושרת. "אני רוצה שיתלו את זה בסוכה", אמר ר', "יש מקום". בחצר המרכזית, כמו בכל שנה, כבר המתינה מאז יום כיפור סוכה גדולה. "אני צריכה לבדוק את זה", אמרה המטפלת, "בוא נדבר על זה פעם הבאה".

כשחזר ר' אל כיתת הטיפול באמנות, כמה ימים לאחר מכן, לא מצא לשרשראות זכר. "היה על זה דיון", אמרה לו המטפלת והשפילה עיניה, "הם החליטו שזה בעייתי". "מה בעייתי בזה?", שאל ר'. הזעם הישן שלו עקצץ כבר בשולי שריריו. "דיברנו על זה בשיחה השבועית", היא אמרה, וכיוונה לשיחה שבה דנים קציני בית הסוהר באירועי השבוע עם חברי הצוות הטיפולי והעובדים הסוציאליים, "סיפרתי על השרשראות שלך והם ביקשו שאחרים אותן". "למה?", התיז ר'. "הם חושבים שאם נתלה אותם בסוכה זה ייראה לא טוב. כאילו תולים חברי כנסת", אמרה המטפלת. "הם אומרים שאני רוצה לתלות חברי כנסת?", המשיך ר' להתיז, "זה מה שהם חושבים שזה?". "לא, מה פתאום", ניסתה המטפלת לפייסו בקול רועד – גם היא הבחינה במשהו שמצטבר שם, "הם פשוט חושבים שאם יראו את זה אסירים אחרים הם יקבלו רעיונות. אז מה שעשינו בינתיים זה השארנו את זה במחסן, וכשתצא מפה, מה שאני מקווה שיקרה הרבה לפני מה שאתה חושב כי אתה באמת אסיר שמתנהג למופת, אז תקבל את הכול ותוכל לעשות איתן מה שאתה רוצה. לתלות בסוכה שלך אפילו. זה מה שאבי החליט". אבי זלאיט היה סגן מפקד בית הסוהר. ר' הביט בה במבט רושף, הסתובב ויצא.

במשך זמן מה לא הצטרף לאף אחת מהחוגים ומסגרות הטיפול שהציעו לו. המליצו לו על פסיכודרמה או טיפול במוזיקה, אבל הוא העדיף לעשות כפיפות שמיכה בחצר, ולעשן. חברי מילדות, הסניגור, סיפר על ירידה דרמטית במצב הרוח. "הוא מרגיש שמחפשים אותו", סיפר לי, "יצא לו כבר משהו יפה אז מחרימים לו אותו". "מה הוא בדיוק רצה להביע בזה?", שאלתי. "בכל זאת, שרשראות לסוכה עם חברי כנסת?" "תשב בבית סוהר כמה שנים אז תבין טוב מאוד", ענה לי הסניגור. הוא קיווה לראות את ר' מתאושש מהסיפור הזה וממשיך הלאה אל יום השחרור, אולי אפילו שחרור מוקדם. הוא לא היה אסיר מסוכן. אבל כעבור שלושה חודשים חזר אל הטיפול באמנות. המטפלת קיבלה אותו בזרועות פתוחות. הטיפול הזה אכן עושה משהו, כך חשבה בוודאי, לא פלא שהוא חוזר. ר', מצדו, לא התעניין במה שהיה לה להציע. הוא היה שקוע כבר באיזו תכנית אחרת. בפעמים הראשונות לאחר שובו לא עשה בעצמו כלום ורק פטפט עם האסירים האחרים. תמיד היו לו אבחנות קולעות, סיפורים, וכולם אהבו לדבר אתו. אחרי כמה מפגשים כבר התחיל לעבוד על משהו: כלי חרס. את התנור החזיקה המטפלת במקום אחר, כך שמה שנותר לו לעשות זה לפסל את מה שפיסל, להמתין, ואז לצבוע. בסוף השלב הראשון הוא הגיש למטפלת כלי שטוח, עגלגל, עם דופן דקה. מעין צלחת פיצוחים. חלקה הפנימי היה עשוי בליטות. המטפלת לקחה את הכלי בשמחה, וחזרה אתו לאחר שנאפה והתקשה. ר' החל בצביעה. כעבור שניים או שלושה מפגשים כבר הניח אותו, גאה, על שולחנה. "מה זה?", שאלה המטפלת בקול מעט מוטרד. "מאפרה", הוא אמר בעיניים צוהלות. היא בחנה את חלקה הפנימי. כמו על מין גלגל, הופיעו שם שמות חברי הממשלה, באותיות דקות של אקריליק שחור.  "טוב", היא אמרה, "אני לוקחת את זה". "תקחי", הוא אמר.

מאותו רגע והלאה לא אפשרו לו להשתתף במפגשי האמנות הטיפולית, וגם גיליון ההתנהגות שלו הוכתם. חברי עורך הדין ניסה להילחם על כך, אבל בבית-הסוהר התעקשו. הם ראו ביצירת מאפרת הממשלה מעשה של התרסה, שמעיד על מסוכנות. במיוחד לאחר פרשת השרשראות לחג. "הוא לקח את זה מאוד קשה", אמר לי עורך הדין, "כלומר, אני חושב שידע שזה מה שיקרה עם המאפרה, אבל בכל זאת, אתה יודע, הייתה לו איזה ציפייה שאולי היא תעמוד לצדו. אבל היא לא. זה לא מפתיע. מה היא צריכה את זה. אסירים מתחלפים אבל זה המקום עבודה שלה". לבקשתו של ר', עשה הסניגור מאמצים על מנת לאפשר לו לקבל דפי נייר לתאו. זה כל מה שביקש. והוא קיבל אותם. אלא שלא היו לו צבעים, לא עפרונות, לא שום דבר. בפעמים הספורות שנתפס מחזיק כלי כתיבה בתאו, החרימו לו אותו. עברו כמה חודשים. נראה היה שהוא נרגע, או ככה לפחות התרשם עורך דינו. "משהו מעסיק אותו", הוא אמר לי, "אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל כל עוד זה לא רע, זה טוב". בוקר אחד צלצל אצלו הטלפון. בישרו לו ש-ר' הוענש, ויועבר לעשרה ימים בצינוק. מצאו אצלו, כך מתברר, מה שהוגדר על-ידי רשויות הכלא כ"סמל מדינת ישראל (מגן אשר במרכזו מנורת שבעת הקנים, משני צדיה ענפי זית ובתחתיתו הכיתוב 'ישראל')  בגודל 10 על 10 סנטימטרים, עשוי מנזלת יבשה, מודבק על דף". 

את הימים הראשונים בצינוק העביר ר' בשקט. מפקדי בית-הסוהר חששו שימשיך לבטא את עצמו אמנותית, אך כאשר חלפו חמישה ימים ולא מצאו אצלו או בסביבותיו דבר, הם נרגעו. אלא שביום התשיעי, כאשר אסף הסוהר התורן את מגש האוכל של ר', ציפתה לו עליו הפתעה: ארבעה גושי לחם קטנים, טבולים במים (לשם ריכוך) המפוסלים בצורת ראשיהם הגדועים של משה שרת, ש"י עגנון, יצחק בן צבי וזלמן שזר, כפי שהם מופיעים על שטרות הכסף בני 20 עד 200 ₪. ר', בעל הזכרון העז, הכיר כל תו ותו בפניהן של דמויות המופת הללו, והעניק להן טיפול אמנותי מושלם. המגש הועבר ללשכתו של מפקד בית הסוהר, הוכרז בהליך מהיר כמעשה של ביזיון בית הסוהר והושמד בלא שיהוי. על ר' נגזר להישאר עוד חודש בתא הצינוק הצר.

כאן החלו הדברים להידרדר. הלחם, או דמוי הלחם, שניתן לו משלב זה, נבדק על מנת שלא יכיל גלוטן, כך שלא יהיה ניתן לפסל אתו שום דבר (גלוטן הוא סוג של דבק, והוא המאפשר את הפיסול). ל-ר' לא הייתה נטייה לפגיעה עצמית, כך שגם אם חשב על כך, לא עמד לו רצונו להשחית את גופו על מנת ליצור את היצירה הבאה. הוא יכול היה אולי לנשוך כתובות בידיו, לתלוש שערות ולשזור מהן עבודות מקרמה, או סתם לשרוט על עצמו את מה שרצה לבטא אמנותית. אבל הוא לא עשה שום דבר מזה. מה שכן יכול היה לעשות, ועל כך קיבל ידידי הסניגור דיווח מיידי, הוא לחקות את ראש הממשלה. בכל פעם שנשאל על ידי הסוהר התורן למצבו, ענה לו כפי שהיה עונה ראש הממשלה, בקול, באינטונציה, ובמחוות הגוף. בבוקר, בצהריים, ובערב: ראש הממשלה. כשנכנס מי שנכנס אל הצינוק על מנת לוודא האם נוצרה שם בינתיים יצירת אמנות, עמד ר' בתנוחת גופו של ראש הממשלה, ודיבר כאילו היה ראש הממשלה. משלחת מיוחדת של ראשי שירות בתי הסוהר ומפקדי היחידות המיוחדות הפועלות במסגרתו, באה לבדוק את העניין. ר' עטה על עצמו את פרצופו של ראש הממשלה, וענה לשאלותיהם בקול הבריטון שלו. לאחר פחות מחמש דקות הם יצאו משם מבועתים.

אל ישיבת החירום שנערכה בלשכתו של מפקד בית הסוהר, הוזמן גם עורך דינו של ר'. פעולתו של ר' סיכנה, כך לדעת כולם, את יציבות השלטון בישראל. אם ידלוף חס וחלילה העניין החוצה – אסיר בצינוק המחקה את ראש הממשלה! – מי יודע לאילו תהומות תידרדר המדינה, השסועה גם כך. "מדובר בשעת חירום ממש", נהם הרב גונדר, נציב שירות בתי הסוהר. מה גם שאין שום דרך חוקית להעניש את ר' עוד. למעשה, אין גם כל דרך לאיים עליו. "זה מצב זוועתי", אמר סגנו של הרב גונדר, "אין ספק. מה שבמיוחד נורא כאן זה שאם הוא היה עושה את כל זה אצלו בבית, זה לא היה מעניין אף אחד". "נורא", סיכם את העניין הרב גונדר. עלו מספר פתרונות אפשריים. הראשון בהם: תהליך חנינה מואץ. אם אמנם מדובר בהתנהגות מסוכנת מאוד שאינה ברת-ענישה מבחינה חוקית (כיוון ש-ר' נמצא כבר למעשה בסטטוס הענישה החמור ביותר) שחרור מיידי של האסיר לביתו, יפתור את המשבר. מספר טלפונים זריזים העלו שנשיא המדינה יסרב, ככל הנראה, לשתף פעולה, מסיבותיו שלו. פתרון נוסף, שנראה כסביר יותר, היה לסייע לאסיר ר' להימלט באופן יזום אך בלתי רשמי מהכלא, ולעזור לו להגיע לברזיל. "שיעשה את זה בברזיל!", צעק מפקד יחידת מצדה, היא יחידת ההשתלטות המיוחדת של שירות בתי הסוהר, "נראה את מי זה יעניין בברזיל!". אבל גם אפשרות זו נפסלה לאחר שהוסכם על כולם שהייתה צריכה לעלות אוף-דה-רקורד, מחוץ לפרוטוקול, ולא בישיבה רשמית שבה נוכחים תשעה עשר בני אדם. ואז הציע ידידי עורך הדין משהו אחר. "אולי נשאל אותו מה הוא רוצה?", הוא אמר, "פשוט נשאל אותו." לא היה להם מה להפסיד והם חזרו אל הצינוק.

ר' חשב על זה אולי עשרים דקות, גירד בראשו, בהה אל אוויר הצינוק הטחוב ולבסוף אמר: אני רוצה שיציגו את העבודות שלי במוזיאון. עיני כולם נפערו. "איזה מוזיאון?", שאל הסניגור. "לא אכפת לי", אמר ר', "אבל שיהיה גדול". "בסדר גמור", אמר הסניגור. "תן לי לדבר איתם. אנחנו נבדוק את זה". הם שבו ללשכה. לאט לאט חזר הצבע לפניהם. "זה אפשרי", אמר הרב גונדר, "אפשרי לגמרי. צריך למשוך כמה חוטים וזה יקרה. מה שאנחנו חייבים אבל זה הצהרה שלו, כתובה, חתומה, עם עדים, שהוא מתחייב בשבועה לא לעשות יותר שום דבר שקשור לאמנות כל עוד הוא יושב בבית סוהר. כלום. שלא ייצא לו חרוז מהפה. קשקוש על החול – גם לא".

זה הצליח. בעזרת קשרים מקשרים שונים, עלתה במוזיאון תל-אביב תערוכת יחיד, שבמרכזה מיטב עבודותיו של ר' מבית-הסוהר. ר', בחיוכו הסתום, הערמומי, ישב בתאו ועלעל בדפי העיתונים שסיפרו, בכותרות גדולות, על האירוע יוצא הדופן. מעולם לא קיבל במה כזו. הוא הרגיש, כנראה, שבכל זאת השיג משהו בחיים, נגד כל הסיכויים, כך לפחות התוודה בפני הסניגור שלו. אבל העניין בסיפור דעך מהר, הקהל מיעט להגיע והביקורות לא פרגנו. התערוכה ירדה ובמקומה עלתה כבר תערוכה אחרת. ר' לא חזר עוד לעצמו. הוא התחיל לשוטט בחצר בית הסוהר, בעיניים מתות. בפגישה האחרונה שלו עם עורך הדין, שעזר לו כל כך אבל בה בעת אולי בגד בו בעצם, אמר ר' שהוא מתגעגע לצינוק. "אני זוכר פעם אחת ששטרית הביא לי לשם את האוכל", סיפר לו ר', "ועמדתי עם ידיים משולבות ככה ואמרתי לו, בקול הזה, אתה יודע: 'אתם חושבים שיש מטה קסמים אבל אני כופר בזה. שואלים אותי אם לעד נחיה על חרבנו – כן'. זכרתי כל מילה! ראיתי את זה פה בטלוויזיה! כל מילה! ושטרית הסתכל עליי כמו שאף אחד אף פעם לא הסתכל עליי. אף פעם". חברי מילדות, עורך הדין, מקווה שכאשר ר' ישתחרר, הוא יצליח עוד למצוא איזו דרך אל הנורמטיביות. איש מוכשר, עם זיכרון פנומנלי וידי זהב. מגיע לו לחיות כמו בנאדם.

תגובות לכל צבעי הכלא

תגובות לכל צבעי הכלא

עזרו לנו להמשיך לעשות כאן עיתונות. עשו לנו לייק או שייר או ציוץ והכי טוב - הכל ביחד

x