בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
יום אחד גיליתם כי בדירה סמוכה לשלכם עברו להתגורר חמישה צעירים וצעירות הסובלים מבעיות נפשיות. נסו לשאול את עצמכם, מה הייתם אומרים לילדיכם? כיצד הייתם מתייחסים לשכנים החדשים? האם הייתם פועלים כדי להרחיק אותם מהשכונה?
במעבר חד, אני רוצה להחזיר אתכם לשנות ה-50' וה-60' של המאה הקודמת: הזנחה פושעת, התעללות איומה, כבולים בשרשראות ובעיקר רחוקים מבני אנוש – כך תוארו בתקשורת המוסדות הפסיכיאטריים שאכלסו חולי נפש באותן שנים. ה"מוסדות" האלו היו מטרד עבור כל הנוגעים בדבר, כולל התושבים שהתגוררו בשכנות למוסדות האלו. מאז התקדמו רשויות המדינה צעדים רבים בטיפול בחולי נפש. אבל הציבור לצערנו, עדיין מעדיף את חוליותיו החלשות הרחק מהעין והרחק מהלב.
הרצון לשלב את מתמודדי הנפש בחברה הפך להיות אחד מכלי השיקום המרכזיים במדינת ישראל. רשויות הבריאות והרווחה הבינו זה מכבר כי האשפוז במוסדות הסגורים הוא מקרה הקיצון של ההתייחסות למטופלים, וישנן דרכים חלופיות, טובות יותר. יתרה מכך, כדי לשלב את אלה שאושפזו בחזרה בחברה כדאי לשאוף שיחיו, יגורו ויעבדו בקרב ובשכנות לאוכלוסייה נורמטיבית ומתפקדת.
הערך החברתי של החיים בצוותא וביחד. איור: שאטרסטוק
אלא שכאן צצה בעיה חדשה: בעלי הבתים בשכונות אליהן עוברים פגועי הנפש (בדיור מוגן ותוך השגחה וליווי מלאים) לא תמיד מוכנים לקבל את השכנים החדשים שלהם. אי הקבלה הזו מתבטאת במקרים הפשוטים בהפגנות ובשיח ער ובוטה ברשתות החברתיות, ובמקרים אלימים יותר בפגיעה ברכוש ואפילו איומים פיזיים על פגועי הנפש. בשכונת גלגל המזלות בהוד השרון, למשל, השכנים עתרו לבית המשפט כנגד הקמת המסגרת, והפסידו בגדול, כמובן. השופטת בתיק אף התבטאה בחריפות נגד עצם הגשת העתירה; ברמת אביב דירה של אקים נתקלה בהתנגדות אגרסיבית של שכנים, חלקם החליטו בהפגנתיות לעזוב את השכונה לאחר מעבר החוסים לשם; בשכונת נווה נוי בבאר-שבע התושבים העלו טענות לגבי ירידת ערך מגוריהם ואפילו חששות מהדיירים עצמם. חלק קיללו את הדיירים, השמיעו מוזיקה רועשת כדי להפר את שלוותם וצעקו לעברם צעקות לא נעימות.
אני מבקש להציע נקודת מחשבה אחרת המתייחסת למתמודדי הנפש. אני לא מדבר אפילו על הנתון הטריוויאלי של עלייה בתוצר לנפש עקב חזרתם של המתמודדים לחברה ממש כמו שאר האנשים, אלא על הערך החברתי של הקבלה שלהם בחזרה אלינו, והערך הזה חייב להתחיל בחינוך.
בספרה הידוע של לאה גולדברג, "דירה להשכיר", מתוארת סיטואציה שמקבילה לישראל של היום: דירות א-ל שמעטא שמחפשות שוכרים שממאנים לקבל אותן בשל פגמים כאלו ואחרים בשכנים. הדייר האחרון, היונה, שוכרת את הדירה, דווקא בגלל השכנים הנאים בעיניה. זה בדיוק צריך להיות המסר של קבלת מתמודדי הנפש באוכלוסייה: הערך החברתי של החיים בצוותא וביחד עולה לאין שעור על הערך הכספי של הבתים בהם אתם מתגוררים.
אם לקחתם נשימה ארוכה כשהייתם צריכים לענות על השאלות בראשית המאמר, אנחנו צריכים לעשות הכל כדי שילדינו לא ינידו עפעף למשמע העובדה שחמישה דיירים המתמודדים עם קשיים נפשיים ורגשיים עוברים לגור לידם.
הכותב הוא מנכ"ל קבוצת ג.י.א המטפלת באוכלוסייה בעלת בעיות נפשיות ורגשיות
