ליאור, חברתי עוד מימי חטיבת הביניים, נכנסה לתקופת דיכאון קשה כשהיינו בנות 16 לאחר שהחלה ליטול גלולות למניעת היריון. אמא שלה לקחה אותה לרופאת המשפחה שלהן וזו אמרה לה שזה כלום, שזה יעבור, שהיא כולה טינאייג'רית. עבר חודש, עברו חודשיים – וליאור עודנה בדיכאון.
"שלחו אותי לפסיכולוג, והוא לא מצא אף סיבה אובייקטיבית למצב שלי", מספרת ליאור. "הוא אבחן אותי כסובלת מדיכאון שנגרם כתוצאה מחוסר איזון במוח, ונשלחתי לפסיכיאטר לקבל מרשם לנוגדי דיכאון".
אמא של ליאור רצתה לקבל חוות דעת נוספת לפני טיפול כל כך מחייב ואינטנסיבי, והן פנו לרופאת נשים, Just to make sure. רופאת הנשים הורתה לליאור להפסיק ליטול את הגלולות. "השינוי היה מטורף", ליאור אומרת, "אחרי תקופה כל כך ארוכה בדיכאון, אחרי שחשבתי שזהו, אני על כדורים לשארית חיי – העולם הפך משחור וחסר טעם, לעולם נורמלי לחלוטין".
בשבוע שעבר פורסמו תוצאותיו של מחקר מקיף שנערך בדנמרק, ובדק את הקשר בין נטילת אמצעים הורמונליים למניעת הריון לבין מצבן הנפשי של נשים. בהתבסס על נתונים משימוש בתרופות מרשם בקרב מעל למיליון נשים, התקבלה מסקנה מטרידה – ישנה קורלציה ישירה בין נטילת אמצעי מניעה הורמונליים לבין אבחון של דיכאון ונטילת נוגדי דיכאון.
עד כה, מעולם לא בוצע מחקר בהיקף שכזה בנושא השפעת הגלולות. הקבוצה הנחקרת כללה 1,061,997 נשים דניות בין הגילאים 15-35, שנבדקו לאורך תקופה של 13 שנים. המחקר התבסס על נתוני שימוש בתרופות מרשם – מאגר דני יסודי ומקיף. במהלך תקופת המחקר כ-55 אלף נשים נטלו אמצעי מניעה הורמונליים, 133 אלף נשים טופלו בנוגדי דיכאון וכ-23 אלף אובחנו כסובלות מדיכאון. נמצא כי 23% מהנשים הנוטלות אמצעי מניעה טופלו גם בנוגדי דיכאון: חפיפה עצומה ביחס לכמות המטופלות.
הנה תצוגה ויזואלית של ממצאי הסיכון – התצוגה היא שטחית, אתן מוזמנות לעיין במחקר עצמו כדי לרדת לעומק המסקנות.
הסיכון גדל אף יותר כאשר מדובר בנערות:
הגלולה למניעת הריון נכנסה אל חיינו בשנות ה-60 המוקדמות והייתה בשורה לשחרור נשי. מזל טוב! מהיום והלאה את יכולה להזדיין עם מי שבא לך מבלי לפחד מהריון לא רצוי. זה היה הלך רוח כמעט אוטופי, והוא נעצר עם התפרצות האיידס בשנות ה-80 שהראתה לעולם שהריון היא אינה הסיכון העיקרי בסקס. ממליצה על הפרק "The Pill"בקומדיית המצבים "That 70s Show" כדי להיכנס לרוח התקופה.
מתוך הסדרה "That 70s Show"
עברו בערך 55 שנים מאז, והגלולה עדיין פופולרית. אז מה קרה שפתאום נזכרו לומר לנו שיש קורלציה בין גלולות לדיכאון? איך ההמצאה המדהימה הזאת הפכה לאויבת ביום בהיר אחד?
מסתבר שעבור רבות מאתנו הגלולה מזמן כבר הפכה לאויבת. כשאני הפסקתי ליטול אמצעי מניעה (הייתי על גלולות, טבעת ומדבקה) הרגשתי שאני סוף סוף באמת אני. ההורמונים שמשפיעים עליי הם אלו שפועלים אצלי באופן טבעי, ולא אלו שאני לוקחת באופן מלאכותי מגיל 15. הקש ששבר את גב הגמל הייתה המדבקה, שהפכה אותי לייצורה עצבנית, קצרת רוח ואמוציונלית בצורה בלתי מאוזנת.
איני חלק מהעולם האקדמי, ואין לי דרך לדעת מדוע עברו כל כך הרבה שנים עד שהתחילו לחקור לעומק תופעה שמטרידה נשים כה רבות בעולם המודרני. האם אין מספיק חוקרים בתחום? או שמחקרים בנושא לא מתוקצבים? יכול להיות שמחקרים בנושא מתפרסמים, אך לא מקבלים במה? כך או כך, משהו כאן אבסורדי.
פרסום המחקר הציף סיפורים רבים של נשים ונערות ששוקלות מחדש נטילת אמצעי מניעה הורמונליים. אין ספק שנשים רבות נהנות מהיתרונות של אמצעי המניעה ללא תופעות לוואי – אך מספר עצום של נשים סובלות מהן, ועם זאת ממשיכות ליטול אותם. בהמלצת רופא.
"התחלתי לקחת גלולות בגיל 17, כי חבר שלי דאז לא הסכים להשתמש בקונדום", מספרת ספיר. "מהרגע שנפרדנו הפסקתי עם הגלולות. הן לא עשו לי טוב, וממילא לא עשיתי סקס, אז בשביל מה?".
בפעם הבאה שהלכה לרופאת נשים, במהלך שירותה הצבאי, הרופאה הביעה חוסר שביעות רצון מהעובדה שספיר לא "על גלולות". היא הסבירה לה שזה טוב לעור הפנים ולוויסות המחזור שלה ורשמה לה גלולות מסוג אחר ממה שנטלה. היא שבה להרגיש מדוכדכת.
בין גיל 17 לגיל 20 החליפה ספיר שישה סוגי גלולות לאחר שכל אחד מהסוגים גרם לה לירידה קיצונית במצב הרוח. "אני לא מבינה למה הרופאים התעקשו איתי כל כך. יום אחד פשוט נשבר לי, ובן הזוג שיש לי כיום מקבל ללא תנאים את העובדה שאני לא נוטלת גלולות. אנחנו משתמשים בקונדום וכולן שמחות ומאושרות".
נערות רבות מתחילות ליטול גלולות ואמצעי מניעה שונים בתקופת התיכון ולעיתים אף בחטיבת הביניים. לפעמים הסיבה היא לקיחת אחריות על פעילות מינית אבל לא תמיד – מסבירים להן שגלולות מפחיתות חצ'קונים וכאבי מחזור ומאפשר להן לשלוט במחזור החודשי. אבל האם כל אלו באמת שווים את הסיכון שבדיכאון? האם כל אלו שווים את הסיכון שבכל התופעות שטרם נחקרו?
אני מאמינה שלא. ראשית, יש חוסר צדק ברעיון לפיו האישה, שפורייה גג שבוע בכל חודש, צריכה ליטול גלולות יום יום – כשלמעשה הגבר הוא בעל הפוריות הבלתי מוגבלת. חוסר הפוריות של האישה ברוב החודש מספיק לבדו כדי למנוע את הסיכון שבהריון לא רצוי. רוב הזמן אנחנו מוגנות ללא גלולה. אולי קיימת דרך טובה יותר להימנע מהריון בלתי רצוי?
שנית, הרפואה והשיח הרפואי המודרני מתייחסות בצורה שונה לגברים ולנשים. השיח הרפואי הקונבנציונלי – שמאז ראשית הרפואה המודרנית ועד לסוף המאה הקודמת היה שיח גברי-מדעי – רואה תופעות כמו ווסת, כאבים טרום ווסתיים, הריון ושינויים הורמונליים כמחלות, כלומר, מגדיר בצורה פתולוגית תהליכים שהם בסך הכול רגילים לחלוטין. הם חורגים מהנורמה הגברית ולכן 'זוכים' להתייחסות רפואית, כמו למשל להמליץ לנערה בת שבע-עשרה לקחת גלולות כדי 'לסדר את המחזור'.
עם כל החופש וההעצמה שהעניקה לנו הגלולה בשנות ה-60, יש לזכור שמצבנו כנשים השתנה והגיע הזמן להתבוננות והערכה מחודשת של התלות בממסד הרפואי, השינויים הרגשיים, הסיכון הגבוהה לדיכאון ויותר מכל – של ההסתכלות שלנו על עצמנו ועל הגוף שלנו כדבר שיש לשנות ולשלוט בו, לעיתים רק בשביל לרצות גבר.
אז מה נעשה כדי למנוע הריון, מבלי ליטול הורמונים על בסיס קבוע? תשמחנה לדעת שיש שלל שיטות בטוחות וידידותיות לנשים:
אמצעי מניעה חוצצים כמו קונדום ודיאפרגמה, שמלבד הריון לא רצוי הם גם יעילים נגד מחלות מין.
שיטת המודעות לפוריות מספקת אינדיקציה לגבי פוריות האישה מבלי שום אמצעים פולשניים, באמצעות נתונים כמו טמפרטורת גוף, זמן קבלת הוסת, הפרשות ומיקום צוואר הרחם. ישנו אפילו סטארט-אפ ישראלי בשם Tempdrop המבוסס על שיטת הטמפרטורה, שמספק אינפורמציה לגבי מועד הביוץ דרך אפליקציה, בליווי חיישן קטן שעונדות על היד. אפליקציה נוספת מומלצת מסוג זה היא OvuView שלא מצריכה חיישן. משגל נסוג, מחשבון ביוץ, ספוגית ועוד שיטות נוספות רבות גם הן אלטרנטיבות לאמצעי המניעה ההורמונליים.
כל מה שעלינו לעשות הוא לחקור ולבדוק מה הכי מתאים לנו. חלק מתהליך שחרור האישה הוא האפשרות שלנו להביע דעה ולהטיל ספק בלי פחד, במיוחד כשמדובר בגופנו. צאו ועשו את זה.