אחת אחרי השניה הן היו צריכות לשבת מול זה שאנס או תקף אותן לכאורה, להרגיש אותו מסתכל להן בעיניים ומשקר. ״דמייני שכולנו איתך שם בחדר״ כתבתי לאחת מהן ערב לפני העימותים מול אלון קסטיאל שנערכו בזה אחר זה ביום חמישי. 12 נשים אמיצות להדהים הגישו נגדו תלונה רשמית במשטרה, והתבקשו להגיע שוב, לשבת מולו בחדר עם שני חוקרים משטרתיים, ולהתעמת עם ההכחשות.
כמה אנשים שאלו אותי למה המשטרה בכלל עושה כזה דבר נורא. אני לא מומחית לדין הפלילי או לאסטרטגיות חקירה, אבל מניחה שמנסים להניח את גרסאות שני הצדדים תחת מכבש לחצים. כשהם יושבים שם בחדר ביחד, בסיטואציה שבה שניהם סובלים, האמת והשקר מתעופפים להם באוויר ופתאום מתגלים סימנים ורמזים מי מספרות את הסיפור האמין יותר. מי בלחץ כי היא נאלצת לשבת מול זה שחילל את גופה ורצונותיה, ומי בלחץ כי הוא יודע בתוך תוכו שהוא משקר (או להפך, לכאורה).
זה נשמע לי כמו אחד הדברים הכי קשים שאפשר לעבור אחרי תקיפה מינית. אני מנסה לדמיין את עצמי בסיטואציה הזו ונתקפת בחילה מלדמיין את הפרצופים של אלה שפגעו בי, ואת הדם עולה לי לראש לשמע ההיתממות והשקרים שהם בוודאי היו מציגים במצב כזה, אל מול האמת. אני לא חושבת שהייתי עומדת בזה. אבל הגיבורות האלו עמדו בזה, ואנחנו לא יכולנו להמשיך בחיינו הרגילים ולתת להן לעבור את זה לבד. לא רצינו שהן רק ידמיינו שאנחנו איתן בחדר. רצינו להיות שם באמת. כי אין כבר שום סיבה היום שנפגעת אלימות מינית תיאלץ לעבור את התהליך הזה לבדה, בלי לראות בעיניים איזו תמיכה רחבה יש לה בקרבנו, מצופפות השורות.
במשטרה הבינו מהר שלא באנו לעשות בלאגן. צילום: קרן גרינבלט
קמפיינים של אמונה למתלוננות קיימים כבר כמה שנים ברשתות, סביב הסיפורים שמגיעים לתקשורת. פעולות וירטואליות נגד האשמת קרבן וסלאט שיימינג קיימות מזה זמן מה, הן לא נולדו עם חקירת קסטיאל, או חג׳בי, או בוכריס, או מגל. אבל מעטות הפעמים שאנחנו מקדישות כמה שעות לצאת מהמשרד או הבית ולשבת בבית המשפט או לעמוד מחוץ לתחנת המשטרה, כפי שעשינו אתמול.
https://www.facebook.com/hottestplaceinhell/videos/1009108479232804/
צילום וידאו: יובל עופר
עשרות נשים (וכמה גברים) הגיעו במהלך היום לתחנת המשטרה בה התקיימו העימותים למשמרת תמיכה. קצין הלוגיסטיקה של התחנה מינה אותי לאחראית קפה ותה, דאג לנו למים רותחים, כוסות ומגש שהוצאתי לעומדות בשתי שורות מול דלתות הכניסה לתחנה בקור. הוא הודיע לכל השוטרים בסביבה ״אלה פרודוקטים רק בשביל ההפגנה, שאף אחד לא ייגע בהם״ ורציתי להגיד לו שזו לא הפגנה. רק באנו לחבק. קצת הופתענו מהיחס האדיב של המשטרה, אבל הם הבינו מהר שלא באנו לעשות בלאגן, ולא באנו לצעוק נגדם ולא למחות. רק לתת גב ולצופף שורות. זה כמעט היה נראה כמו טקס שטיח אדום כשעמדנו כך בשתי שורות בכניסה, ולרגעים ככה הרגשנו, כשהגיבורות האלה חלפו על פנינו בהתרגשות ונכנסו לתחנה או יצאו ממנה אחרי העימות. הייתה שם סולידריות. היו נשים שעמדו מאחת עשרה וחצי בבוקר ועד שבע בערב, כשסיימנו עם חיבוק קבוצתי עם המתלוננת האחרונה שיצאה. ברכה הביאה שלטים, וגליה הביאה אוכל בצהריים, ולנה פרסמה עוד פוסט לקראת הערב כדי שלא יתמסמס ותהיה קבוצה טובה עד הסוף, וכמה אחרות צילמו, ואחרות התראיינו לתקשורת שהגיעה, וחלק פשוט רצו לעמוד שם ביחד, וזה היה שקט ואמיתי וחברי ונשי.
לא רצינו שהן רק ידמיינו שאנחנו איתן בחדר. רצינו להיות שם באמת. צילום: קלאודיה לוין
בערב, כשזהר להט יצאה מהעימות, היא החליטה להישאר ולחכות עד הסוף, ששרי גולן תצא. כמה חוזק יש בה שהיא לא רצה הביתה אחרי חוויה כזו, אלא מעדיפה להישאר ולתת מעצמה תמיכה גם לאחרת. ישבנו במעגל על הרצפה וחיכינו ששרי תצא, ואז היא הופיעה בכניסה בחיוך. כולנו נעמדנו לברך אותה, והיא יצאה אלינו ואמרה: ״ניצחתי. שיילך להזדיין״.