"אני לא מרגישה בטוחה בעיירה של ההורים שלךְ" - המקום הכי חם בגיהנום

“אני לא מרגישה בטוחה בעיירה של ההורים שלךְ”

שרה ומו היו רגילות שאנשים מרימים גבה כשהם רואים זוג נשים מאוהב. היום זו כבר לא הלסביוּת שמפריעה להם, אלא העובדה ששרה לבנה ומו שחורה

איור: הילית שפר

מו (מוניפה) רוברטס, 43, מתאמת פעילות גופנית לבתי ספר יסודיים במשרד החינוך של העיר ניו יורק.

שרה קליין, 41, מאמנת כושר טיפולית ופיזיותרפיסטית.

נשואות, אימהות לאוסאיי, בן 7. מתגוררות בשכונת בד-סטיי בברוקלין, ניו יורק.

מו: לפני שנים, הרמת הגבה כלפינו הייתה בגלל הנטיה המינית שלנו. עכשיו זה ענין הגזע.

שרה: מבחינה פוליטית, אני מגדירה את הזהות שלי בראש ובראשונה כחלק מקהילת הלהט”ב. יש לי אחריות מוסרית לדורות הבאים, בין היתר בגלל שהרבה אנשים מהדורות הקודמים לחמו ואפילו נהרגו כדי שמו ואני נוכל לחיות יחד כזוג נשים. אבל מבחינת חזיתות הלחימה – אני מרגישה שהיותי לסבית היא כבר לא עניין גדול, לא רק בתוך ניו יורק. אפילו באיזורים הכפריים הכי נידחים שאליהם אני מפחדת להגיע עם אשתי ובני השחורים – לכולם, גם לגזענים הכי גדולים, יש איזה בן דוד הומו, וכולם רוצים ללכת לרקוד במצעד הגאווה ויודעים שאלה המסיבות הכי טובות.

מו: בהגדרה העצמית שלי אני קודם כל שחורה. אישה שחורה. אני מרגישה שאני במאבק בלתי פוסק מהיום שנולדתי. אני כל כך עייפה מלהילחם על כל דבר, והייתי רוצה להפסיק להרגיש כל הזמן תחת אש כאישה שחורה, כאם לילד שחור, כרעיה שחורה לאישה לבנה, כלסבית שחורה.

למרות ששתינו נשים ושתינו גיי, החוויה הבסיסית שלי ושל שרה מאוד שונה, כי אני מתמודדת בחזית הגזע. יש בעבודה שלי גייז וכולם בסדר עם זה, אני לגמרי בטוחה שם מבחינת המיניות שלי. אבל מבחינת הגזע שלי אני עדיין צריכה להתמודד שם. זה כאילו אני כבר לא לסבית, אני שחורה. כשאני באה הביתה, שרה שומעת ממני על היום של האישה השחורה, לא האישה הלסבית, ואיך אנשים לבנים התייחסו לאישה השחורה הזאת.

שרה: כאישה לבנה, אני כמובן אף פעם לא דואגת שמשהו שלילי שנאמר לי קשור בזה שאני לבנה, או שאני לא מקבלת משהו שאני רוצה בגלל שאני לבנה. אבל בשביל מו זו תהייה קבועה ברקע האינטרקציות שלה עם העולם: רגע, האם ההתבטאות הזאת או המעשה הזה קשורים לצבע העור שלי?

אמרתי לה, “אולי את צריכה להיות עם אישה שחורה שתבין מה את עוברת”. מו ושרה

אז בתור לבנה שנשואה לשחורה ושומעת מה עובר עליה בתקשורת עם לבנים אחרים, אני חיה עם האשמה הלבנה כל הזמן. אבל לדעתי זה מאוד דומה לחוויה של זוג הטרוסקסואלי שחי ביחד באהבה, אבל אחד הוא גבר והשניה אישה ויש להם חוויות מאוד שונות בעולם שמחוץ לבית שלהם. במשך היום האישה יכולה לחטוף הערות סקסיסטיות ולחזור בערב ולשתף את בעלה שהוא אמנם גבר, אז הוא לכאורה חלק מהקבוצה המדכה והפריבליגית, אבל הוא גם בן הזוג שלה ואוהב אותה ומחוייב אליה, אז הוא בצד שלה. יש המון רגעים ביני ובין מו שאני פשוט צריכה להקשיב לה ולחוש אי נוחות ממההתנהגות של לבנים אחרים ומהקושי שלה איתם.

כשהיחסים שלנו עוד היו ממש בהתחלה, היה למו יום ממש קשה עם כמה לבנים מטומטמים, והיא חזרה הביתה כל כך מבואסת. אמרתי לה, “אולי את צריכה להיות עם אישה שחורה שתבין מה את עוברת ותדע לעזור לך יותר ממני, כי אני מרגישה שאני לא יודעת איך לעזור לך. אולי מה שהכי יעזור לך זה אם ניפרד?”. מו, תודה לאל, אמרה לא, והבנתי שאני יכולה לעזור בלהפוך את הבית שלנו למקום בטוח מהעולם עבורה.

מו: למרות שספגתי הרבה גזענות ואפליה – ואולי בגלל זה – אני מנסה לא לשפוט אנשים לפי קבוצת ההשתייכות שלהם. כשהתחלתי עם שרה לא התייחסתי לכך שהיא לבנה, ואי אפשר לשלוט בלב ובמי מתאהבות. גם לא הרגשתי שיש עם זה בעיה, עד שלסביות שחורות התחילו להגיד לי “מה את עושה עם אישה לבנה? היא לא יכולה להבין את המאבק שלנו, את המציאות שלנו, היא אף פעם לא תבין”. אולי, אבל היא בצד שלי, ואני אוהבת אותה. כשהיחסים בינינו נהיו רציניים אמרתי לשרה “תדעי לך שזאת הולכת להיות מערכת יחסים מאוד שונה ממה ששתינו הכרנו עד היום, את חייבת לקבל החלטה מודעת. את אישה לבנה, אני אישה שחורה, אנחנו הולכות לחטוף מהרבה מאוד כיוונים. מתוך הקהילה הלסבית, משחורים, מלבנים, האם את מוכנה לצעוד איתי בדרך החתחתים הזאת?” והיא היתה לגמרי “יאללה בלגאן”. זה היה מאד מודע.

שרה: אני תמיד חייתי בגישה מעשית ולא מתנצלת: אם לא תתנצלי או תתנהגי כאילו את לא בסדר, אף אחד גם לא יתייחס אלייך ככה. ככל שאני יותר עניינית לגבי חיי, ככל שאני ישירה ואומרת בפשטות ובלי להתפתל: “לאוסאיי אין אבא. יש לו שתי אימהות, אחת היא שחורה ואחת לבנה” – כך מופנית אלי פחות אש ויש יותר קבלה. אני מודעת לחלוטין לכך שזו פריבלגיה של אישה לבנה.

“המאבק של אדם שחור מתחיל בשנייה שהוא מגיח מהרחם”

מו: המאבק של אדם שחור מתחיל בשניה שהוא מגיח מהרחם, עטוף בעור כהה. לכל מקום שאני הולכת אין לי ברירה אלא לקחת את העור החום איתי, ואני חייבת להיאבק במה שאנשים חושבים שהם יודעים עלי בתור אישה שחורה. באוטובוס, למשל, המבטים, ההזזה של הארנקים לצד הרחוק ממני, הצעדים הקטנים אחורה. זה לא נורא בשבילי כמו שזה לגבר שחור, אבל אני עדיין רואה ומרגישה את זה. או כשמישהו מחמיא לי על כמה שאני רהוטה ואני תוהה למה לעזאזל מצפים שאהיה עילגת.

גם בעבודה אני חווה באופן קבוע נימה של התנשאות ושיפוט שלי מצד לבנים. למשל כשאני מעלה רעיון ויש ממנו התעלמות מוחלטת או אי הסכמה, ואחרי חמש דקות הבן אדם שביטל את ההצעה שלי מציע אותו דבר כאילו זה בא ממנו, וזה מתקבל. זה קורה לעיתים כל כך קרובות. כאישה שחורה במקום העבודה את תמיד נלחמת להיראות, להישמע, להתקבל בכבוד. רק לאחרונה דילגו עלי במינוי למשרה שהייתי מוכשרת ומתאימה לה בדיוק ובחרו בבחורה לבנה ללא הכשרה מתאימה. אבל אם את תובעת את הכבוד שמגיע לך את ישר מתויגת בתור ABW (אישה שחורה עצבנית).

אם את מלאת תשוקה לגבי מה שאת עושה ואת מביעה התלהבות את כמובן “בעלת אישיות נפיצה” וזה לא חיובי. אז את די חייבת להתרפס במקום העבודה ומי שלא עושה זאת נתפס בצורה מאוד שלילית. זה לא שמישהו אומר לי מפורשות “תסתמי, כושית”, אבל יש נימה מסוימת שכאדם שחור כבר למדתי להכיר, כמו כל אישה שחורה שעובדת בסביבה שרובה לבנה. כולן מכירות את זה ולכולן יש סיפורים זהים ממקומות העבודה שלהן. זאת עובדת חיים. האחיות שלי עוברות את זה, החברות שלי. בכל מפגש עם נשים זרות, כשמתפתחת שיחה על מקום העבודה, מיד עולים על זה שיש להן אותה חוויה בדיוק. אני לא יודעת עד כמה לבנים שמים לב לזה – אני שונאת לקרוא לזה גזענות תת מודעת כי זה עושה הנחה לגזענים כאילו הם לא מודעים לזה שכולם בהנהלה לבנים ובשירות לקוחות כולם שחורים. ברור שהם מודעים.

המראה החיצוני שלי הוא חלק מהמאבק. עם הראסטות אני לא נטמעת, וזה מודע לחלוטין. זאת המחאה שלי, הגאווה שלי. אני לא מחליקה, אני לא שוזרת תוספות לשיער גולש, אני לא מנסה להבהיר את העור שלי. זה ענין של נראות. ככל שיותר ויותר שחורים יעשו את זה יהיה יותר טוב. אני גם מלמדת את אוסאיי ששיער מקורזל זה טוב ויפה.

לפני שעשינו אותו היו לי המון ספקות ומחשבות אם אני באמת רוצה להביא ילד שחור לעולם. מו, שרה ואוסאיי

***

מו: המשפחה של אמא שלי מפנמה, המשפחה של אבא שלי ילידית אמריקאית: סבתא שלי היא צ’רוקיו סבא שלי הוא בלאקפוט. ילדתי את אוסאיי מתרומת זרע של גבר לבן מאותו רקע אתני של שרה, ואפילו עם עיניים ירוקות כמו שלה, כדי שאוסאיי יהיה כמה שיותר קרוב לשילוב של שתינו.

שרה: כשהתחלנו לחשוב על ילדים ראיתי ראיון עם זוג אימהות והיה כל כך ברור מי האם הביולוגית ומי האם המאמצת. והבנתי שבמקרה שלנו, אם לא נתאמץ להתאים את הצבעים זה יהיה עוד יותר בולט ונצטרך לבזבז כל הרבה זמן בלענות על שאלות מיותרות של זרים.

מו: בקהילה השחורה יש אנשים עם עור מאוד בהיר, שלפעמים קשה לדעת שהם שחורים, והכינוי שלהם הוא “עוברים” (passers), כי הם עוברים בתור לבנים. אוסאיי הוא לא באמת “עובר”, רואים שהוא מרקע שחור. לפני שעשינו אותו היו לי המון ספקות ומחשבות אם אני באמת רוצה להביא ילד שחור לעולם ולמדינה הגזעניים האלה. לא בגלל העובדה שיהיו לילד הזה שתי אימהות, אלא בגלל הקושי שבלגדל ילד שחור בעולם הזה, שבו אנשים שחורים סובלים מאפליה ורדיפה בכל מקום.

שרה: למזלנו מצאנו בית ספר שבו הוא לא חריג- לא בכך שיש לו שתי אימהות, כי יש עוד הרבה ילדים כאלה בבית הספר, ולא מבחינה אתנית, יש בכיתה שלו ובבית הספר המון ילדים עם הורה לבן והורה שחור. ככה ששני האלמנטים האלה הם לא מגדירי זהות מבחינתו, כי הצלחנו למצוא לו מציאות שלא מחריגה אותו. אבל זו ללא ספק בועה.

ארוחת הצהריים בתיכון: צד ללבנים וצד לשחורים

שרה: גדלתי באילינוי בין “אנשים לבנים טובים” שלא חושבים שהם גזעניים וצרי אופקים, אבל בעיירה הקטנטנה שלי היתה הפרדה בפועל בין לבנים לשחורים. זה לא היה רשמי או מדובר, אבל בהחלט היה את החלק הלבן של העיירה ואת החלק השחור. גם בבית הספר לא היתה חלוקה רשמית, אבל זה היה מאוד ברור לכולם. היה את הצד הלבן של הקפיטריה, ואת הצד השחור. אף גורם רשמי לא אכף את זה כמובן, זו הייתה פעולה עצמית של התלמידים. לא היו לי חברים שחורים קרובים – הרי אפילו לא ישבנו יחד לארוחת צהרים, אז לא באמת היה סיכוי לרקום קשר כלשהו. זה מעגל קסמים.

מאוד רציתי ללכת לפגישת המחזור של התיכון שלי, להשוויץ באשתי ובבן שלנו, אבל לא הרגשתי שזה מספיק בטוח. זה שאנחנו זוג נשים בטח היה משמש מקור לרכילות עסיסית, אבל לא מסוכן. ואני מדברת על סכנה פיזית מוחשית – פחדתי מאלימות שתופנה כלפי מו. אני יודעת להגן עלינו מפני הומופוביה, יש לי הרבה ניסיון אז אני יודעת איך זה נראה, איך זה מרגיש, מה סימני האזהרה, איך לפרק סיטואציות מתוחות. אבל לגבי גזענות – אני לא יודעת איך נראים סימני האזהרה, אני לא יודעת מתי נחצה הגבול ואיך להישמר מפניו, ויש לי תחושת בטן חזקה שיש סכנה למשפחה שלי, סכנה שאני לא יודעת איך להתגונן מפניה.

ועכשיו טראמפ הוא סמל וביטוי להתפרצות חדשה של משהו שחשבנו שכבר עבר מן העולם. מו, שרה ואוסאיי

מו אמרה לי מפורשות – אני לא מרגישה בטוחה בעיירה של ההורים שלך. היא היתה שם המון פעמים, ותמיד מבקשת שאפקח עין. הלבנים והשחורים חיים שם בנפרד, יש המון מכוניות עם דגל הקונפדרציה עליהן. אלה דברים שאני בכלל לא שמה לב אליהם, מו רואה אותם. והיא שם רק בגללי, בגלל שאנחנו מבקרות את ההורים שלי, אז אני מרגישה אחריות להגן עליה. יכול להיות שאני מגזימה או פרנואידית, אבל הסיכון הוא כל כך גבוה שאני לא מוכנה בכלל לקחת אותו.

מו: אני לא רוצה לנסוע לאילינוי כי אני לא מרגישה בטוחה. אני מפחדת בעיקר מהמשטרה. אם משהו יקרה, ומישהו יתקוף אותי ותגיע משטרה – ברור שאני אהיה זאת שבסכנה כי כשחורה, אני אתפס אוטומטית כצד התוקפני ולא משנה אפילו אם אני אהיה פצועה או על הרצפה. ברגע שאנחנו יוצאות מהעיר, למדינה אחרת או אפילו ברחבי מדינת ניו יורק – אני מבקשת משרה לנהוג כדי שלא יעצרו אותי כמו שקורה הרבה מאוד לאנשים שחורים. אם עוצרים בן אדם שחור ברכב, משם הכל יכול לקרות, אי אפשר לדעת.

שרה: כשאנחנו מטיילות מחוץ לניו יורק אנחנו מאוד זהירות בבחירת היעדים שלנו ונוסעות בעיקר ליעדים עירוניים. יש המון מקומות חופשה שאנחנו לא יכולות לנסוע אליהן ולהרגיש בנוח או אפילו להיות בטוחות. כל האיזורים הכפריים היפיים במדינה הזאת – שטחים עצומים ורחבי ידיים שמזוהים עם “אמריקה הישנה והטובה” – פשוט לא נגישים לשחורים. וזאת הסיבה שרוב השחורים בארצות הברית מרוכזים בערים: זה לא ששחורים לא אוהבים את הכפר, זה שהלבנים באיזורים הכפריים לא מקבלים אותם ולא נותנים להם להתקרב, ואף פעם לא חששו לבטא את זה.

ועכשיו טראמפ הוא סמל וביטוי להתפרצות חדשה של משהו שחשבנו שכבר עבר מן העולם. מו מרגישה את זה כבר הרבה זמן אבל עכשיו, כשמספיק מטומטמים הצביעו לאיש הזה, פתאום גם אני קולטת ששחורים נמצאים היום בסכנה מוחשית. המדינה שלנו עוברת מחזורים של תקופות חשוכות של התפרצויות אלימות ועקובות מדם, כמו למשל קיץ 1919, “הקיץ האדום“, של מהומות גזעיות אלימות שבבמהלכן נטבחו שחורים בכל ארצות הברית. ואני חושבת שאנחנו שוב על סיפה של תקופה נוראה כזאת. לא הרגשתי ככה בעבר, זו תחושה חדשה עבורי. ברור שהגזענות לא נולדה בבחירות בנובמבר האחרון, זו אני שפתאום הבנתי איפה אני חיה.

הפחד הכי גדול שלי זה שוטרים

שרה: אני מאוד חוששת בקשר לאוסאיי, מתוך היכרות עם הסטטיסטיקות על ירי משטרתי בנערים ובגברים שחורים. עוד לא עשינו איתו את השיחה, של איך מתנהגים במפגש עם המשטרה ואיך הוא צריך לנסות להימנע ככל האפשר ממפגש כזה.

מו: אבל כשהוא היה בן חמש, דיברנו על פרגוסון ואריק גארנר ואמרתי לו שלא כל השוטרים טובים. יש שוטרים רעים שרוצים לפגוע בילדים שחורים.

שרה: הוא שאל אותנו: איך מבחינים בין השוטרים הטובים לשוטרים הרעים?

מו: אמרתי לו שלפעמים אי אפשר לדעת עד שלא מדברים איתם. וזה נכון שהוא מעורב, שיש לו אמא שחורה ואמא לבנה אבל הדגשנו בפניו שמבחינת מי שלא מכיר את המשפחה שלו, הוא ילד שחור. וככה אנשים רואים אותו.

גם לי היו היתקלויות ברחובות, בלילות, כשניידת עצרה בחריקה, ושוטר קפץ עם פנס להאיר את הפנים לבדוק מי ומה אני לפני שנתנו לי להמשיך ללכת. וברור שאם הייתי גבר היו עוצרים ועושים עלי חיפוש ואם הייתי מעזה להתנגד רוב הסיכויים שלא הייתי יוצאת מזה בחיים. אז כן, זה קורה גם לנשים שחורות – וזה עוד בעיר ניו יורק.

מבחינתי הניצחון של טראמפ לא גילה שום דבר חדש על גזענות, אבל בהחלט העצים מגמות אנטי שחורות ונתן להם תוקף. הפחד הכי גדול שלי זה תמיד שוטרים, ויש כרגע רוח מפקד חדשה בכל מה שקשור ליחס ללא לבנים ולסובלנות שהממסד מגלה כלפיהם – שממילא אף פעם לא היתה גדולה במיוחד – ורוח גבית לירות כדי להרוג.

הגדרה עצמית היא רק חלק מתחושת הזהות

שרה: כשאוסאיי בוחר צבע לצייר את עצמו הוא בוחר גוון אפרסק, או כשהוא בוחר אוואטר במשחק מחשב, הוא תמיד בוחר דמות בגוון בהיר יותר ממה שאני חושבת שצבע העור שלו. זה קצת מטריד אותי, כי אני חושדת שהוא עושה את זה בגלל שהוא כבר מזהה לאיזו קבוצה כדאי יותר להשתייך. כשהוא נולד, מו ואני החלטנו לגדל את אוסאיי באופן שיהיה מודע וגאה בשני החלקים שמרכיבים את הזהות שלו, הלבן והשחור. אבל הענין הוא שהגדרה עצמית היא רק חלק מתחושת הזהות, והחלק השני נובע מהיחס של העולם כלפיך. תחושת הזהות של אוסאיי תנבע מאיך שהעולם יזהה אותו, והעולם יזהה אותו בתור שחור.

לכן אני חושבת שאנחנו צריכות להתאמץ יותר להטמיע בו את הגאווה והשמחה בנראטיב השחור. וצריך להשקיע בזה מאמץ כי זה לא משהו שהוא ייתקל בו במקרה. בחרנו את השם של אוסאיי מספר שמות לתינוקות אפרו-אמריקאיים. אין ספק שהשם הזה הוא נקיטת עמדה ויכתיב תפיסה מסוימת שלו את עצמו ושל העולם אותו. אבל השם שלו יהיה משני למראה שלו בחוויית החיים שלו.

יש לו מראה אפרו-אמריקאי והוא יצטרך להתמודד עם ההשלכות של זה. מו, שרה ואוסאיי

מו: למשל בראיונות עבודה, ברגע שאנשים רואים את השם שלך והוא לא שם אמריקאי לבן טיפוסי – אתה לא תוזמן לראיון. לי קוראים מוניפה אז אף אחד לא מופתע לגלות שאני שחורה, אבל לאחיות שלי קוראים דורה וטניה רוברטס, שאלה שמות לבנים לגמרי. הן כבר רגילות להגיע לראיון עבודה ולראות את הרגע שהאדם מולך קולט שאת שחורה ופתאום ההבעה מתחלפת, הלסת נשמטת, ומיד מגיע המשפט “אה, לא ידעתי שאת שחורה. לא שזה משנה כמובן”. אבל אם זה לא משנה, למה ציינת את זה? ברור שזה משנה.

שרה: אבל האמת המצערת היא שאני חושבת שהוא יידחה מרוב ראיונות העבודה שלו בגלל המראה שלו, אז זה שיש לו שם לא לבן לא באמת משנה. בגלל זה אני תמיד מקפידה לומר שלאשתי קוראים מוניפה, לא מו. כי כשאני אומרת מו כולם מניחים שזה קיצור של מורין ואני אומרת לא- מוניפה, שזה בבירור שם של אישה שחורה, ואז כולם עושים מין פרצוף כזה של “אהההההה”…..

מ: אוסאיי לא יוכל לברוח מזה. יש לו מראה אפרו-אמריקאי והוא יצטרך להתמודד עם ההשלכות של זה. אז  אנחנו רוצות שהוא יהיה גאה בשם שלו ובמה שהוא מייצג.

שרה: בנאום הפרידה שלו אובמה אמר שלחיות כאדם שחור בארצות הברית השתפר לאורך השנים, אבל יש עוד הרבה מה לשפר. ובאמת כשהוא נבחר אף אחד לא חשב שהמאבק הסתיים, אבל זה היה הישג מדהים והיה נפלא לחיות בתקופה כזאת. זה כמו כשנישואים חד מיניים הוכרו לראשונה ברמת המדינות ועוד לא מבחינה פדרלית. ידענו שיש עוד דרך ארוכה לעבור, אבל ברגע שמדינה אחת (הוואי) השתנתה, היה ברור שיש מקום לעוד שינוי יותר גדול. אז יש עוד המון עבודה לעשות בתחום היחסים בין הגזעים בארצות הברית, אבל העובדה היא שהיה לנו נשיא שחור והוא היה מדהים. גם אם יהיו קשיים או מהמורות – ויהיו, ללא ספק – אובמה הוא כבר חלק מההיסטוריה האמריקאית ואת זה אף אחד לא יוכל לשנות.

לעמוד הפרויקט הראשי

תגובות

Send this to a friend