אביחי, בן 23, מאורס לנעמי וגר איתה ביחידת דיור במבשרת ציון. הוא עובד באבטחה חמש פעמים בשבוע ובבית קפה פעמיים בשבוע, משתתף בשתי מלגות – אחת מהן ארבע פעמים בשבוע והשנייה חמש שעות שבועיות, ולומד לתואר ראשון בחוג לתקשורת ובחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים.
"אם לא הייתי מבסוט, לא הייתי עושה את זה", הוא עונה לי כשאני שואלת אם זה לא מטורף לחיות ככה. "המניע העיקרי הוא לא כלכלי. אני עושה את בשביל האינטלקט ובשביל להשקיע בעצמי, בין השאר בגלל האכזבה מהאוניברסיטה".
אנשים הולכים ללמוד באוניברסיטה בגלל סיבות שונות: כי זה תנאי הכרחי להשתלבות בשוק העבודה, המסגרת חברתית, מסלול חיים נורמטיבי, או תשוקה עמוקה לידע.
אביחי בחר באקדמיה כדי להרחיב אופקים. אחרי תחילת הלימודים המטרה הצטמצמה לכדי קבלת הדיפלומה שתיכנס לקורות החיים. "היום אני מסתכל על התואר הזה כלא יותר מאשר תעודת ביטוח. בעבר תעודת בגרות הספיקה כדי להתקבל לעבודות יציבות, היום זה עלה לתואר", הוא אומר. "זה המניע העיקרי שלי כרגע".
תארו לעצמכן מצב אידיאלי במציאות של ימינו: הלכת ללמוד את מה שמעניין אותך, את מצליחה להחזיק דירה ועבודה ואפילו מוציאה ציונים טובים במטלות ובמבחנים. יש גם זמן לבירה עם חברים פה ושם. אבל האם את לומדת?
כשאין לך זמן, את מסתפקת בלהוציא ציון 'עובר'. דימוי: שאטרסטוק
תקופת מבחנים באוניברסיטה היא לא כל כך שונה מתקופת הבגרויות בתיכון. העיקר זה הציון, ושהמטרה שלשמה התכנסנו כאן – למידה – תלך לאלף עזאזל. רוב הסטודנטיות והסטודנטים נעדרים במהלך הסמסטר כולו מקורסים שלמים, ניגשים למבחן, מוציאים ציון 'עובר' וזהו. שלא תבינו לא נכון, אני לגמרי כלולה בסטודנטיות האלה. כי אם יש לי השבוע הגשה, שלוש משמרות בעבודה וחמישה ימי לימודים – קריאת מאמר של אחד מגדולי ההוגים בהיסטוריה לא תהיה בסדר העדיפויות שלי.
כסטודנטים, תהליך הלמידה הוא פריווילגיה שמעטים זוכים בה, והא תלויה בזמן ובכסף. כשאין לך מלגה ועבודה – יש לך זמן לקרוא מאמרים. כשאין לך זמן, את מסתפקת בלהוציא ציון 'עובר', וגם להוציא 'עובר' זה לא דבר פשוט, במיוחד עם מלגה ועבודה על הראש. כך נוצר מצב שאנשים פשוט מוותרים מראש על הלמידה. לוקחים קורסים רק כי ידוע מראש שאין צורך להגיע אליהם ושאין מבחן בסוף, קובעים יום בשבוע שבו הם לא טורחים לקום בבוקר – סתם, כי לא חייבים.
הפתרון של אביחי למצב הוא מלגות. "המלגה הראשונה שלקחתי היא לימודי גמרא, ארבע פעמים בשבוע. אני מת על זה. אלה הלימודים שאני הכי צומח מהם, אישית ואינטלקטואלית". המלגה השנייה נקראת 'תפנית' והיא משלבת יהדות עם הסברה. "מלגה מעשירה ומפנקת. מתוקצבת מאוד". אביחי לא תיאר לעצמו שהמלגות יעשירו אותו יותר מאשר לימודים במוסד אקדמאי שמדורג במקום ה-87 בעולם.
השבוע חבר המליץ בקבוצת וואטסאפ על קורס בחירה מרתק. תוך שנייה הגיעו התגובות – הממוצע נמוך מדי לקורס בחירה, המבחן קשה, צריך להיות בשיעורים… רגע, לא בגלל זה הולכים לאוניברסיטה?
זה מתסכל. בכל מוסד לימודי יהיו מרצים או מורים או מחנכים אכפתיים יותר, אלו שהתחברת אליהם באופן אישי. באוניברסיטה זה בכלל לא אישיו. קל מאוד, ואפילו מתבקש, לצאת משלוש שנות לימוד אקדמאיות מבלי ללמוד שום דבר חדש.
מסלול החיים הנורמטיבי אשר מכתיב לנו ללכת לאוניברסיטה, גם הוא לא באמת נורמטיבי. סטודנטיות וסטודנטים, לרוב מבוגרים צעירים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, חיים בשלב ביניים בו היציבות הכלכלית שלהם כמעט תמיד אינה מובטחת. שילוב בין לימודים ובין מסגרות שונות אשר נועדו לשמור על רמת ההכנסה זה ממש לא דבר נורמטיבי. הרבה יותר הגיוני ומסתדר, ברמה התאורטית, להשתלב בשוק העבודה ולהתקדם למעלה – בהנחה שאת משתייכת לפקולטת רוח או חברה ולא ללימודים מקצועיים כמו עריכת דין, ניהול מערכות מידע או מקצועות הבריאות.
אבל גם בלימודים המקצועיים אף אחד לא מבטיח לך כלום. רק 30% מהנבחנים עברו את הבחינה האחרונה של לשכת עורכי הדין; מבחני ההסמכה לרפואה מתקיימים אחת לחצי שנה ומוטים על ידי האפשרות לקנות נקודות במבחן; סטודנטים לווטרינריה נאלצים לעבוד 12 שעות ביום כולל שבתות וחגים מבלי לקבל שכר אך עם לשלם שכר לימוד, ויוצאים מלימודיהם מרוששים. ואלה רק שלוש דוגמאות מתוך עשרות.
אין לנו בטחון תעסוקתי, אורח החיים שלנו לא נורמטיבי וגם למי שמעוניין בכך אין פנאי ללמידה אמתית, כי הדבר הכי חשוב הוא להוציא ציון 'עובר'.
אז תזכירו לי רגע: למה ללכת ללמוד באוניברסיטה?