מתחננים לעוד מנה של קוד אתי

גם אני, כמו מרצים רבים אחרים, אקדיש השבוע שיעור לשוחח עם הסטודנטים אודות הקוד האתי והסיכונים שהוא טומן בחובו לחופש הביטוי ולדמוקרטיה. הסטודנטים יבהו בי במבט עייף ומיואש, מבט שהורגלתי בו ושמביע את חוסר היכולת שלהם להבין מהו בעצם הקושי עליו אני מצביע. הסטודנטים אינם קשי הבנה ואף אינם טועים: לגבי חלק גדול מהם, ובוודאי לגבי רוב הציבור היהודי בישראל, הקוד האתי בסך הכל מהווה ניסיון לפתור בעיה קשה מאוד, ואפילו יכול לסייע, במידה מסוימת.

בלי להמעיט מחשיבותו של הנזק האדיר שייגרם לאקדמיה הישראלית ולישראל כמדינה עקב ניסיונות לאכוף את הקוד, אנסה בשורות הבאות להתעכב על היבט אחר של הקוד האתי, היבט המסביר את התמיכה הרחבה הצפויה בו בקרב הציבור הרחב וכן את ההתנגדות המועטה למהלכים דומים שמתרחשים בימים אלה בישראל ופוגעים בצביונה הדמוקרטי של המדינה.

מנקודת מבט פסיכולוגית, התמיכה בקוד האתי היא ניסיון לריפוי עצמי (self-medication) של הציבור היהודי בישראל. כפי שהשימוש בסמים הוא לעתים קרובות סימפטום של צורך נפשי עמוק, המוצא מענה בסם, כך הציבור היהודי בישראל, כצד לסכסוך ארוך וממושך, נחשף כמעט מידי יום למצבים אלימים הקשורים לסכסוך.

מחקרים מגלים כי כאשר סכסוכים אלימים בין חברות מתמשכים, המעורבים בסכסוך נוטים לחוש אשמה, אפילו אם הם אינם בהכרח אשמים מבחינה חוקית או מוסרית. רגש האשמה מעורר תחושת כאב הדומה לכאב שנגרם מפצע פיזי. פרויד גילה כי קשה מאוד לחוש רגשות שליליים כאשמה. במקום זאת, על מנת שלא לחוש, אדם מפתח מנגנוני הגנה פסיכולוגיים, השומרים מפני רגשות שליליים.

באופן דומה, מחקריו של פרופ' דניאל בר-טל ואחרים מגלים כי חברות הנתונות בסכסוך אלים, הנמשך מעל לשנות דור, מפתחות מנגנוני הגנה חברתיים, כלומר מנגנונים שהאפקטיביות שלהם נובעת מכך שהם משותפים כמעט לכל הציבור.

המפגש היומיומי עם מציאות שבה מעורבת ישראל בסכסוך אלים שבו נהרגים יהודים וערבים, מעוררת רצון להדחיק. ביקורת כלפי החברה שבה אנחנו חיים ושדרכה אנחנו מגדירים את זהותנו לעולם איננה נעימה, אולם החברה הישראלית איננה יכולה לשאת ביקורת כיוון שהיא חשה מותקפת שוב ושוב, ללא הרף, עקב מעורבותה בסכסוך עם הפלסטינים.

הקוד האתי מקטין באופן משמעותי את היכולת של האקדמיה לנהל שיח ביקורתי אודות המתרחש בישראל, מכאן חשיבותו עבור הציבור היהודי בישראל וסוד התמיכה הצפויה בו או לכל הפחות האדישות לו. הקוד האתי הוא מנגנון התמודדות, לא יעיל, מזיק מאוד, אך בלעדיו ובלעדי מנגנונים דומים לו, המשאירים אותנו ללא מידע, נהיה חשופים למידע עמו איננו מסוגלים להתמודד.

כל עוד מתנגדי הקוד האתי לא ישכילו להבין את התפקידים הנפשיים שממלאים הקוד ומהלכים נוספים הפוגעים בערכים דמוקרטיים כשוויון וזכויות אדם, כל עוד לא נשכיל להבין מהו התפקיד החיוני שממלאים מהלכים אלה בשמירה על שפיות נפשית, לא נצליח להתמודד איתם באופן אפקטיבי.

ד"ר עופר שנער לבנון הוא מרצה במחלקה לעבודה סוציאלית במרכז האקדמי רופין, משפטן וחוקר את ההשפעות הפסיכולוגית של הסכסוך על החברה הישראלית