כתבתה של שרון שפורר, "ראיתי פרופסורים שמוכרים את המוניטין שלהם בשביל כסף", מבקשת להצביע על בעיית קשרי הון-אקדמיה שראויה לבחינה מחודשת. אין ספק ששרון שפורר, עיתונאית שנמצאת בשנים האחרונות בחזית העשייה העיתונאית החוקרת, הצליחה למקד זרקור אל נקודה חשובה לא רק באקדמיה, אלא גם בציבוריות הישראלית. מתחת לפני השטח, הדברים נראים אחרת לחלוטין.
העיתונאית חושפת שפרופ' שרון חנס, הדקאן הנכנס של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, כותב חוות דעת ומייעץ לבעלי ההון הגדולים במשק ולבנקים. הוא אף התנגד לחוק הגבלת שכר הבכירים במתכונתו המקורית. משכך, הוא ועמיתיו המייעצים כמותו מצויים לדעתה במעין ניגוד עניינים שמקטין את הסיכוי שישמיעו עמדתם לטובת הציבור ונגד בעלי ההון. האמנם?
"ראיתי פרופסורים שמוכרים את המוניטין שלהם בשביל כסף"
שרון שפורר
עשרות מרצים בכירים באקדמיה מעניקים מהשכלתם וניסיונם (שהשיגו במימון הציבור) לטובת הבנקים והחברות הגדולות במשק, תמורת שכר שמגיע למאות אלפי שקלים. מי קיבל מאיגוד הבנקים 350 אלף ש"ח, ומדוע קולם של אלה שמחנכים את כלכלני העתיד כמעט ולא נשמע לטובת הציבור. לקריאת הכתבה המלאה.
טור התגובה של גלעד פינקלשטיין פורסם במקור ב-TheMarker
בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב מקדמים חוקרים בכירים אינספור רעיונות לטובת הציבור, גם כשהעמדה הנדונה אינה מתיישבת עם האינטרסים של בעלי ההון, התאגידים הגדולים והבנקים. כך למשל, פרופ' חנוך דגן מברך על הלכת בנק אוצר החייל, הלכת קניין חברתית מהפכנית – במובן מסוים אנטי-בנקאית – בה נקבע כי התחייבות (להעניק נכס) שקדמה לצו עיקול (בנקאי) גוברת. כך ביתו של יורש חלש כלכלית – נשאר בבעלותו כנגד הפסד הבנק המעקל.
פרופ' מיגל דויטש, מצידו, מתקשה עם דיני העסקות הנוגדות: כאשר נוצרת "תאונה משפטית", כלומר כאשר שני אנשים רוכשים בתום לב את אותו הנכס במקביל, עולה השאלה מי מהקונים זוכה בנכס, שהרי שניהם רומו בכפל העסקות. לדעתו, הדינים קשיחים מידי בסוגיה הזו, ואסור, לגישתו, לאפשר לכללים של ודאות משפטית וכלכלית לגבור על הצדק בכל מקרה שהוא.
גם עינו של פרופ' אריאל פורת, איש הניתוח הכלכלי של המשפט, היא עין חברתית: הלכת אטינגר (פיצוי נזיקי/ביטוחי במקרה של מוות) לדעתו, עלולה להביא למצב שבו זול להרוג יותר מלפצוע, זול לפגוע באישה יותר מבגבר, זול לפגוע בעני יותר מבעשיר. אין זה ראוי בעיניו.
מכותביו של אחד מהמאמרים החשובים ביותר בתחום דיני החברות בשנים האחרונות. פרופ' חנס
בעיית "הדלת המסתובבת" של גיא רולניק, דהיינו הבעיה המבנית שנוצרת בכך שהמפקח נהייה לימים המפוקח, תופסת נתח נכבד בהרצאותיה של פרופ' נטע זיו.
פרופ' דיויד גילה, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים, התפטר מתפקידו ברגע שהאמין שטובת הציבור אינה מתגשמת, ושב ללמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. יש דוגמאות נוספות למכביר.
פרופ' חנס ופרופ' חמדני כתבו את אחד מהמאמרים החשובים ביותר בתחום דיני החברות בשנים האחרונות: "הגינות מלאה: בעלי שליטה, חובות הדירקטוריון וביקורת שיפוטית" (משפט ועסקים). בניגוד למה שעולה מהכתבה, חנס וחמדני מציעים לביהמ"ש הכלכלי לאמץ גישה קשוחה, לפיה נטל הוכחת הגינות עסקת בעלי עניין בחברות ציבוריות יוטל דווקא על בעל השליטה והדירקטוריון. גם אם כל ההליכים הפרוצדורליים לאישור העסקה התקיימו, בהם אישור בעלי מניות המיעוט, עדיין, לביהמ"ש שמורה הביקורת השיפוטית, הכל מתוך חשש שכספי הציבור יצאו מידיו במרמה. לשיטתם, אסור בתכלית האיסור לפטור את בעלי השליטה מאחריותם לכספים אלו.
הרשימה עוד ארוכה. פרופ' חנס הגיש ביחד עם פרופ' קמר תובענה ייצוגית כנגד חברת "טבע", וזו בשל סירובה לפרסם את שכר בכיריה. חוקר דיני החברות הוא אחד מיני רבים, המצביעים ומתריעים על בעיית הריכוזיות במשק הישראלי.
גם הקליניקות המשפטיות, שיש לי הכבוד להיות חלק מהן, זוכות לתמיכה וסיוע גורף של אנשי הסגל האקדמי המשפטי. מטרתן היא סיוע למוחלשים שבחברה וטיפול בסוגיות החברתיות והכלכליות הבוערות ביותר, פרויקט שגם תורם תרומה מכרעת לחינוך ולתודעת משפטני העתיד.
איני מקבל את העמדה העקרונית העולה מן המאמר, לפיה כאשר חוקרים מבצעים עבודות פרטיות מחוץ לאקדמיה, הם למעשה מנצלים את כישוריהם שנרכשו בכספי ציבור כנגד אותו הציבור. נהפוך הוא. דווקא היכולת להשתכר בנוסף למחקר הציבורי ומחוצה לו, היא זו שמאפשרת לאנשים המוכשרים והראויים להישאר במגזר הציבורי. בדיוק כשם שרופא מומחה עלול לעזוב את הרפואה הציבורית בהיעדר שכר שהולם את כישוריו בשוק הפרטי, כך גם חוקרים באוניברסיטה עלולים לעזוב בהעדר אפשרויות כלכליות נוספות. התוצאה הנגזרת מעמדתה של שפורר היא דווקא חיזוק ה"דלת המסתובבת" של המומחים האקדמיים: בהיעדר העבודות הפרטיות, המגזר הפרטי עשוי לשבות אותם לחלוטין.
הצורה והסיטואציה הכלכלית של חוות דעת בהחלט יכולות להשפיע על התוכן, אבל החזקה היא שהתוכן – הוא שגובר. על פרי הייעוץ של מגיש חוות דעת להיבחן אל מול המערכת המשפטית והיושרה המדעית. הנתונים שמביאה שפורר על הכפלת הלוביסטים בכנסת, כמו גם תוצאת המאבק הציבורי-אקדמי במכל האמוניה, יש בהם כדי להצביע דווקא על מגמה ציבורית חיובית – שכן נעשה יותר ויותר קשה לפגוע בחברה ונדרשים לכך מאמצים הולכים וגוברים. לא מעט בזכות עבודתם של אנשי האקדמיה, ולא פחות מכך, בזכותן של עיתונאיות דוגמת שרון שפורר.
הכותב הינו סטודנט למשפטים וחשבונאות באוניברסיטת תל אביב