סערה גדולה התחוללה השבוע במכללת ספיר, הסמוכה לשדרות. תערוכת אמנות, המציגה חמסות הנושאות את הכיתוב "איטבח אל יהוד", "דאעש" ו"בדם ואש נפדה את פלסטין", גרמה לגל מחאה גדול, ועוררה את זעמם של הסטודנטים על מה שהם מכנים, מיצג אנטי יהודי המעודד טרור ופחד. התערוכה, "כוחה של מלה", היתה אמורה להיפתח לקהל הרחב ביום שלישי, אבל מחאת הסטודנטים ופעולה קיצונית של אחד מהם, שהחליט "להעלים", את אחת החמסות, הובילה לדחיית פתיחתה הרשמית.

במשך כל השבוע, התרוצצו בקמפוס סטודנטים רבים, כשעל פניהם הבעה של חרדה וכעס. כאילו יצאו מלוע של מערכת ההסברה הציונית, באירופה של שנות ה-30, שדרשו מהיהודים לעלות לארץ כדי להציל את חייהם. כך עברו הסטודנטים בין חבריהם לספסל הלימודים, והציגו להם את תמונות האימה של החמסות. תחושת הפחד בקמפוס אכן הובילה לפעולה. וכך מציג את זה הסטודנט שמאס בפחד הנוראי, בפוסט בפייסבוק: "ואין תגובה, ואין גבורה, ואין טיפ טיפה של עמידה ברורה ואיתנה שכאן זה פשוט לא יקרה… מכאן כבר פעלתי כמו שלמדתי וכמו שאני יודע. ההגנה על העם לא מסתיימת ברגע השחרור מצה"ל."

החמסות המדוברות מתוך התערוכה

*

בדיוק באותו שבוע, בלילה שבין ראשון לשני, התכנסו כ-80 פעילים חברתיים, וכמה משפחות המיועדות לגירוש מגבעת עמל ההולכת ונעלמת. מגדלים גבוהים ונוצצים, הולכים להיבנות על השטח שהיה הבית שלהם מסוף שנות ה-40, כאשר נשלחו לשם על ידי המדינה ובתמיכתה. בסביבת הבתים שלהם, אפשר היה למצוא ספרי ילדים, צעצועים, בובות קטנות, תמונות קיר ופריטים נוספים, שהושלכו על ידי משפחות שיודעות שאוטוטו הן הולכות להיזרק לרחוב ללא כל פיצוי או תחליף מגורים הוגן.

הבתים עצמם, עדיין נשאו מאפיינים של בתים שחיות בהן משפחות. במקלחת כוסות פלסטיק עם מברשות ומשחת שיניים, ארונות המטבח בחלקם עדיין מאובזרים. כאילו המשפחות לא השלימו מעולם עם הגירוש הנוראי, האם אפשר להשלים עם גירוש כזה?

כאשר שוטרי היס"מ הגיעו למתחם, שבו התבצרו המשפחות והפעילים, הם פעלו באפקטיביות המשטרתית הייחודית להם. הם תלשו, גררו, ומשכו בכוח כל אדם שהעז להביע סולידריות עם משפחות שכל חטאן היה הרצון להישאר תחת קורת גג.

אחד התושבים, החזיק בקבוק דלק ואיים לשפוך על עצמו את הנוזל ולהתאבד, צרחות ובכי קורעי לב של אמא ובת שמביטות בחדרי השינה שלהן, בסלון, במטבח ובפינה שהיוותה להן בית חם, לא הצליחו לערער מעט את השוטרים, הם הרי באו לעשות את העבודה. גם על נכים וילדות הם לא חסו.

*

כך בשבוע סוער שבו שמונה משפחות נזרקות מהבית שלהן אל הרחוב, ללא פיצוי וללא כל תחליף דיור הוגן אחר מצד המדינה; בשבוע שבו 350 פועלים ב"פרי הגליל" בחצור הגלילית – רובם המכריע בעלי משפחות – מקבלים מכתבי פיטורים ואינם יודעים איך יצליחו לפרנס את ביתם; בשבוע שבו נחשף כי הדיור הציבורי, המיועד לאנשים שאין בידם לקנות או להשכיר דירה, נמכר על ידי שר השיכון אורי אריאל, לידיים פרטיות, ומוביל משפחות עניות אל עתיד מר וחסר תקווה – בשבוע כזה, מחליטים הסטודנטים הזועמים של מכללת ספיר להביע את הזעזוע העמוק שלהם בגלל תערוכת אמנות, שנמצאת בתוך הספרייה בקמפוס.

סטודנטים באוניברסיטת הונג קונג מפגינים למען השמירה על הדמוקרטיה במדינתם. צילום: וויקיפדיה

המיצג האמנותי, מזעזע ככל שיהיה, מתריס ככל שיהיה, מצליח לעורר בסטודנטים הזועמים של מכללת ספיר את הרצון לפעול ולהביע את המחאה שלהם. העוולות שציינתי למעלה, כנראה פחות (מעניין כמה מהם הגיעו לגבעת עמל השבוע, להביע סולידריות עם התושבים). בעבר, מחו הסטודנטים במכללה על מחירי הקפה המופרזים, הם הפגינו והחרימו, עצומות ודפי פייסבוק נפתחו לטובת המחאה הבועטת, שני שקלים במקום ארבע זעקו הגרונות הצמאים למנת קופאין מוזלת.

העיר שדרות, ממוקמת פחות מקילומטר אחד מהמכללה. הדיכוי שחווה העיר, כמו שאר ערי הפריפריה, לא מצליח גם הוא לעורר את הסטודנטים הזועמים למחאה כלשהי, לפחות לא אחת שהיתה בשנים האחרונות: לא מצב החינוך בעיר, התשתיות, פינוי האשפה שנערך אחת לכמה ימים ומוביל לערימות זבל בלתי נגמרות, אפשרויות התעסוקה המעטות, האבטלה, חוסר התקווה והייאוש. אבל מה לנו כסטודנטים ולכל זה? הלוואי שיגיע כבר חודש מאי, אז תיערך ה"פאנג'ויה" באילת. נוכל לשתות וודקה עם נוזל סגול בכוס פלסטיק גדולה, לרקוד שעות מסביב לבריכה עם אלפי אנשים בבגדי ים, לעצום עיניים ולהיכנס לטראנס. 

אין כמו לעצום עיניים.

עמרי נג'ד הוא סטודנט לתסריטאות וקולנוע במכללת ספיר