אחרי שהתפרסם הטור שלי בין יוסף סלמסה למרתין לותר קינג נסעתי לניו-יורק, לראשונה בחיי. משום מה הנסיעה הזו נדחתה ונדחתה בשנים האחרונות. הייתי בארה"ב מספר פעמים, אבל דווקא בניו-יורק לא הזדמן לי לבקר. המחשבות של הטור האחרון המשיכו להדהד בראשי ברחובות הארלם וברוקלין. המושגים סגרגציה ואלימות משטרתית קיבלו פנים חדשות, אחרות. אבל האמת היא שהיה לי מספיק מזה השבוע ובא לי לספר לכםן על דברים טבעיים מניו-יורק.

החוויה היומיומית שלי בישראל היא כזו בה אני שואפת להעלים את עצמי במרחב. אני מרגישה שהאישיות שלי – בשילוב צבע העור – מושכים יותר מדיי תשומת לב. יש שיאמרו שזו פרנויה, אחרים יגידו שזה מוצדק, אבל זה לא רלוונטי כי אני מדברת על התחושות שלי, ולא על דברים שגובו במחקרים כפי שהזדמן לנו לשמוע בשבוע שעבר. אני אדם דעתן כמו שאתםן מבינים, אני מהתלמידים שמשתתפים בשיעור ושלא סותמים את הפה אם יש להם מה לומר (לא מאלה שמדברים בשביל להישמע בלבד), ואת זה קשה להעלים. זה חזק ממני. אני גם אוהבת להתלבש בצבעים צבעוניים ולשים עגילים גדולים, ואני חולמת בכל בוקר לפזר את השיער.

את הדברים החיצוניים האלו אני משתדלת למתן, וזה קונפליקט שאני חיה אותו. את כל הדברים האלה, שאני נאבקת איתם בארץ, יכולתי לשחרר לרגע בניו-יורק. לא רק כי בניו-יורק אני זרה, את הדברים לא עשיתי כשטיילתי באירופה או אפילו באתיופיה. הרחובות הכל כך מגוונים בסוגים שונים של אנשים שלעיתים קרובות לא ניתן לזהות את המוצא שלהם כי הם קצת-סינים-קצת-שחורים-וקצת-מקסיקנים, בשילוב התנועה לשיער טבעי שהתוודעתי אליה ברמה הווירטואלית ועכשיו גם במציאות, יצרו תחושה של החופש להיות ולהראות איך שבא לי, כל בוקר מחדש.

אז לרוב פיזרתי את השיער, גם כשהיו 100% לחות. חשבתי לעצמי שאני צריכה לנצל את הרגעים הנדירים האלה, על אף שהצוואר שלי נטף זיעה גם מחוץ לסאבווי, שהוא סאונה מזוהמת ונפרדת מעל פני המדרכה.

התנועה הזו, שהכרתי דרך UBB (Urban Bush Babes) וכתבתי עליה כאן, קיבלה פנים ומראות שבירכו את פניי, ליטרלי. אנשים רנדומלים ברחוב טרחו לומר לי: I love your hair, רובם אמנם גברים אבל היו גם נשים- כולם שחורים. מעבר לכך, אנשים שחורים נהנו לתהות ביחס למוצאי ולחשוד שאני אתיופית. מרגע שהם ידעו שאני אתיופית, חשבתי שהם עוד שניה שולפים את השטיח האדום שהם שומרים בתיק בדיוק לרגעים כאלה. תמיד כשטיילתי בעולם, אנשים שחורים התייחסו בכבוד רב למוצא שלי. הם התייחסו לאתיופיה ההיסטורית, אתיופיה ששמרה על עצמאותה והפכה במרוצת השנים לסמל להתנגדות לעמים הכבושים. התגובה שלהם הייתה כאילו הם פגשו הרגע לא פחות ולא יותר מאת מלכת שבא האגדית. זו הייתה סתירה מצלצלת לחוויה הקיומית שלי בישראל.

כשקלטתי שזה מה שקורה התחלתי לבקש מאנשים עם שיער טבעי, לצלם אותם. אנשים בדרך לעבודה, ללימודים, ברכבת, במסיבת צהריים. יצאתי נרגשת מהתגובות של האנשים, שלרוב הסתכמו ב: sure!

התנועה הווירטואלית קיבלה מענה באווירה ברחובות המעורבים יותר של העיר- זה היה לא פחות ממטלטל. מצאתי את עצמי מחמיאה בחזרה לנשים וגברים בשיער טבעי וגם לילדות קטנטנות עם קוקיות ענקיות.

באחד משיטוטיי המחויכים ברחובות ברוקלין, אמרתי לילדה עם קוקו גדול במיוחד: I love your hair! ואמא שלה אמרה לה: Tell her that you like her hair too, וכך אמרה הילדה בחיוך ענק על הפרצוף. האמא, שהייתה עם פאה קצרצרה של שיער חלק, התחילה במונולוג מתנצל על הבוקר הלחוץ שהיה לה, ומדוע לא היה לה כח לטפל בשיער. אמרתי לה את הברור מאליו: אין צורך בהתנצלות.

החלטתי שזו ההזדמנות שלי ללכת לספרית שמתעסקת כל היום בשיער כמו שלי ובשיער שהוא על המנעד של מקורזל. ולא, אפרו זה לא תלתלים. כשאני מפזרת את השיער הוא לא נופל באופן טבעי ולכן הוא זקוק לטיפול אחר: משמפו וקונדישנר, ועד לגומיות ומברשת. הדברים האלמנטריים האלה, אינם בנמצא בארץ. בהארלם מצאתי את הדיסנילנד שלי: ביוטי-לנד. עם כל האביזרים והחומרים הרלוונטיים.

כשהגעתי לספרית – שהייתה מלאה עד אוקטובר ובנס מישהו ביטל – היא הסבירה לי בפרטי פרטים איזה שיער יש לי, ואיך עליי לטפח אותו וניפצה כמה קלישאות שגדלתי עליהן, כמו למשל שהשיער שלי הוא סוג של שיער שפשוט לא אורך.

מה אני באה לומר לכםן? שזהו, נגמר. אני מפזרת את השיער- זה אך טבעי.