רק בפורים העזתי לפזר את השיער. אני פרועה

בפורים האחרון, תקלטתי מוזיקת פאנק בפאב השכונתי "עשן הזמן" בבאר שבע. זו היתה הזדמנות בשבילי לפזר את השיער לאפרו, ברוח הפאנק הנוצץ. יש לי Hair Issues רציניים ביותר. כל החיים הייתי עסוקה בלאסוף את השיער לצמות, ראסטות, צמות צמודות לראש, קוקו, קרחת – עשיתי הכל, חוץ מלהשאיר את השיער הטבעי שלי מפוזר. ייאמר לזכותי, שאף פעם לא החלקתי אותו ורק פעם אחת (בכיתה י') עשיתי תוספת שיער שהחזקתי איתה מעמד ימים ספורים. בפורים הקודם (אותו פורמט, אותה מסיבה) עשיתי שתי קוקיות אפרו.

***

ביום חמישי, לקראת המסיבה, הלכתי ליפה שתטפל לי בשיער ותאשר לי שאני "עוברת" ושזה לא מוגזם ושזה עדיין "נורמלי".

נורמלי זה כמובן עניין יחסי. בניו יורק יש עכשיו תנועה של נשים שחורות שחוזרות לשיער הטבעי שלהן ועוזרות זו לזו לעשות זאת. נחשפתי לתנועה הזאת לראשונה דרך הבלוג Urban Bush Babes ששתי המפעילות שלו מדגמנות שיער טבעי וגם בגדים, ומחזקות את מי שרוצות להשתחרר מעול התכתיבים החברתיים.

בהמשך גיליתי עוד עשרות בלוגריות שחורות שמתארות את התהליך הנפשי-פסיכולוגי שעברו מרגע שהחליטו לחזור לשיערן הטבעי. חלק עשו קרחת והתחילו להאריך, חלק עשו תוספות שיער כדי לתת לשיער להתארך ואחרות מראות כל מיני תסרוקות ותכשירים שמתאימים לשיער שחור. מתברר שגם כאן יש רצף ושיש שיער שהוא הרבה יותר בעייתי משלי. זה הזכיר לי שכשהדודות שלי היו עושות לי צמות כשהייתי קטנה, הן היו אומרות שיש לי "שיער טוב". אז לא כל כך הבנתי למה הכוונה, אבל מאוחר יותר גיליתי שיש שיער הרבה יותר מקורזל וצפוף משלי, בדיוק כמו שיש הרבה סוגים של "מתולתל" ו"חלק".

זה לא משנה כמה יחמיאו לי, בסופו של דבר אני תמיד אחשוב שהשיער שלי מוגזם כשהוא לא ממושמע, ואחשוב שהמחמיאים עושים זאת כי הם חברים שלי ורוצים שארגיש טוב.

אָדֵי, ילידת אתיופיה, חיה בניו יורק (מתוך הבלוג Urban Bush Babes)

***

אז בפורים פיזרתי את השיער וחשבתי שהחג הוא הזדמנות לעשות מה שרוצים לעשות ולא מעזים במשך השנה כולה, לא רק בשבילי אלא לעוד הרבה א.נשים.

חברה שלי, שאף פעם לא לובשת שמלות או מתאפרת, לבשה שמלת מחשוף וז'קט אלגנטי. חברה אחרת, נועה, התחפשה לבחור והדביקה זיפים. זה נראה אמיתי לגמרי והייתי המומה מהמראה שלה. התגובה שלי לתחפושת שלה הבהילה אותי. צחקתי ולפרקים לא הצלחתי להסתכל עליה ולנהל שיחה נורמלית. ניסיתי להבין למה הגבתי באופן כל כך שונה מהאופן שבו אני מגיבה לבחור שהתחפושת שלו כוללת חזה או שפתון. חשבתי שאולי זה בגלל שנועה כל כך נשית בעיניי, אבל זו רק תשובה חלקית ומתחמקת. גברים שמתחפשים לנשים מרגשים אותי בגלל האומץ שהם מפגינים כשהם עושים את זה. אולי אני גם מפרשת את התחפושת שלהם כהיעדר הומופוביות, אבל זו מחשבה שנוספה רק בשנים האחרונות. גם לפני שידעתי משהו על הומופוביה זה שעשע וריגש אותי. אז למה גברים כן ונשים לא?

ציור: טובית רדקליף ז"ל

מתברר, שגם בפורים שאמור להיות משחרר פרוע ומבדח אנחנו מוגבלים, ונשים עוד יותר. אנחנו יכולות להתפרע עד גבול מסוים והתחפושת לא יכולה לערער את הגבולות המקובלים ובהם אישה חייבת להישאר אישה.

חשבתי על אנשים שמשנים את שמם והחברים שלהם מתקשים להתרגל לשם החדש: חילונים שחוזרים בתשובה, אתיופים שחוזרים לשם המקורי שלהם וקווירים שבוחרים שם נשי במקום גברי או להפך. לפעמים הקושי של הסביבה להתרגל לשם החדש (או למראה החדש) הוא ביטוי לאגואיסטיות והתוצאה היא חוסר כבוד לאדם שבחר לעשות את השינוי הזה.

התגובה שלי לנועה היתה התגובה שאני כל כך מפחדת שאקבל אם אפזר את השיער. בפורים הזה עשיתי עוד צעד קטן לקראת החופש לעשות מה שאני רוצה עם השיער שלי. פיזרתי את השיער גם ביום שישי, אחרי שנגמר החג. אני מאוד מקווה שבפורים הבא השיער כבר לא יהיה Issue, ועד אז ירבו הפעמים שבהן אפזר את השיער.

אפרת ירדאי עם שיער פזור. צילום: דני מכליס

ילד שחור תוהה אם השיער של הנשיא ברק אובמה דומה לשיער שלו