בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
משנת 1985 ועד 1987 דודו גבע חי בפריז. אלה היו ימים אחרים ומו"לים עוד נכנעו ללחץ של אמנים. דודו נדנד, עמוס שוקן התרצה, והחבילה שנחתה בצרפת כללה גם את אשתו נעמי והבת תמי. אהרון טרם נולד. כך גם המיילים, הסמסים והסקייפים. טלפון כבר היה, אבל להתקשר לחו"ל עלה הון. אז כדי לדווח מה קורה אצלו, ולהתעניין מה רוחש בישראל, דודו שלח בדואר מכתבים לבן דודו אביב הברון, וקיבל ממנו בחזרה.
המכתבים שלו היו ארוכים, כתובים בכתב ידו המעוגל, לרוב בשורות צפופות, רווי הומור פרוע ומריר ורשעות חיננית וארסית. לפעמים עוטרו המילים באיורים.
הוא כתב כאילו דיבר. גם 30 שנה אחרי, אפשר לשמוע אותו מבין הדפים: תיאורים מפורטים על מסעדות ושווקים, על מרדפים אינפנטיליים אחרי מטבעות שנפלו מכיסי הפריזאים, ועל שיירת האורחים הבלתי נגמרת שהלין בדירתו. סיפורים על ניסיונותיו הסיזיפיים לפרוץ אל סצנת האיור הצרפתי, על הרצון שבער בו לזנוח את הקומיקס המשעשע לטובת אוונגרד בועט, על אכזבתו מעורכיו בעיתון "חדשות" ועל יחסיו עם החברים והקולגות שנשארו בארץ.
היו במכתבים ובסיפורים מי שקיבלו מחמאות והיו – כמה לא מפתיע – כאלה שנקטלו. לכן, דודו ואביב השביעו זה את זה להשמיד את המכתבים מיד אחרי קריאתם. דודו עמד במילתו. אביב לא.
הרווחתם.
בצנזורים הכרחיים.
