בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
12.5
אהההה… מה אתה אומר?
כך נפתח המכתב ה-31 במספר שלי, ואני שואל את עצמי – האם יעמוד לך הדמיון והעוז לפרסם את שרשרת המכתבים הנפלאים שלי בספרון עם כריכה קשה, אם ייפול המטוס שלי באמצע הלילה, או אם אוכל איזה אסקרגו מורעל?
לילה מאוחר יורד על רחוב פסקל, מזג האוויר נפלא, חליל עולה מדירת השכנים, ויכוח בין שני וייטנאמים בדירה ממול, ריח שום וחמאה מהררי שומרון – אידיליה. עומד לו יהודי ושואל את בוראו – עד היכן? למה? איפה וכמה? ותשובה אין.
***
21.1.86
האם נכון לכנות את יצירת המופת ששלחת בשם "מכתב"? והאם אפשר לכנות את פיסות הנייר העלובות שבידך בשם "תשובה"? הרי עצם ההתמודדות מגוחכת. הבה, אם כן, נקרא לילדים בשמם. לצרור זה נקרא מעתה ידיעון ולרומן ששלחת מלחמה ושלום. תודה שגדולה אמיתית ניכרת גם בכניעה מוחלטת, בידיעה שיריבך עולה עליך אלפי מונים ושאין שיעור לכישרונו, יכולת התיאור שלו, האירוניה, השימוש בשפה, ראיית האדם, הפרטים וכו' וכו'. בחיי! מכתב כזה לא קיבלתי בחיים. גדול! התיאור של הישיבה עם שוקן – רחב יריעה, אפי, מדהים! הרשה לי להעיר (במלמול, מאחורי הכובע המורד) על חולשה קלה בתיאורי המתרחש בלב הגיבורים, ובמקרים מסוימים, בודדים אמנם, בהחלקת עניינים. אבל כל אלה באמת פרטים תפלים.
מתוך הספר "שתיקת הברווז" בהוצאת כתר
***
גמרתי לרינו1 ארבעה מדורים לבקשתו. המדור המצורף למכתב זה ("רסיסי חיים") – נועז, בלתי מתפשר, נושק לאוונגרד, לוחך לאקזיסטנציאליזם, מוצץ למסורת ישראל סבא, ודופק את השחורים. מושלם! נעמי משתוללת ואמרת שמדובר במשהו חדש בעולם העיתונות. מה רינו יגיד? מה שהוא רוצה. ידפיס או לא ידפיס – בעיה שלו. זה מה שיש לי להגיד!
***
אתחיל בהקדמה מרושעת. רק עכשיו, בסיבוב השני, ניכרים עודף הניסיון, שלוות הבגרות וחכמת הזקנה על פזיזות הנעורים וחמימות חסרי הניסיון. למה משל דומה? לבן רימוז' המנפנף בבלוריתו, מעביר בווירטואוזיות חמישה מגינים ותוקע וולה במשקוף, לעומת אזולאי, הבלם הכבד והמנוסה, שמכניס ראסיה קטנה ובלתי מורגשת לשוער היריב ותוקע גול עם קצה הזין, בלי שהשופט מרגיש.
והנמשל מהו? את כל הברקים והזיקוקים תקעת בשנה הראשונה, מכתבים עם מוספי רכילות, עט נוטף רעל והכנסות לחברים בלי לעשות חשבון. אותו זמן אני התנהלתי בכבדות, הוצאתי את המקסימום מחיי החברה היבשים בפריס ואת ההשמצות סחטתי מחומרים ישנים – ועכשיו, בשנה השנייה לשהותנו, אני ממשיך בקצב איטי אך בלתי ניתן לעצירה, עד לסוף המר, ואתה – צוותי הצלה כבר גוררים את הגווייה לקול שריקות הקהל.
חנוך פיבן, מתוך "עדיין אופטימיים – אמנים מציירים דודו גבע" – תערוכה: גלריה ויטרינה לעיצוב, HIT, מכון טכנולוגי חולון, פתיחה ב-15/02/2015.
