שוב אנחנו בתקופת בחירות. שוב שואלים אם למורה מותר להביע עמדה פוליטית בכיתה. שוב אומרים שלא ושכן ושזה תלוי. כל פעם אותו דיון, אותו ויכוח ישן שבסופו כלום. אין החלטה. אין שינוי. כל אחת ואחד עושים את שנראה להן/ם נכון או פשוט את מה שיוצא.
לפעמים, כשאני שומעת עמדות פוליטיות של מורות/ים, אני נחרדת וישר חושבת שאולי זה דווקא טוב ש"אסור" פוליטיקה בכיתות. אבל אז אני מתעשתת ומבינה שאין דבר כזה "בלי פוליטיקה בכיתה". הכל פוליטי. כל בחירה לדבר על משהו או לא לדבר על משהו היא פוליטית. כל ספר לימוד הוא פוליטי. כל תוכנית לימודים טומנת בחובה אג'נדה פוליטית (או כמה מעורבבות טוב טוב כך שכבר אי אפשר לזהות איך הן התחילו).
***
לפני שבוע לימדתי בכיתה ח' על המהפכה הצרפתית. למדנו על ההישגים הגדולים של המהפכה ובהם הצהרת זכויות האדם והאזרח. דיברנו על הרעיונות המהפכניים שביטאה ההצהרה. רק דבר אחד "שכח" ספר הלימוד לציין. הוא "שכח" לציין שההצהרה לא חלה על נשים. כן כן, לצד כל הדיבורים על חופש, שוויון ואחווה, היה נוח לשכוח את הנשים שהיו שותפות באירועים המהפכניים ואף הובילו את חלקם. לכן החלטתי להביא לתלמידות/ים את סיפורה של אולמפ דה גוז' שכתבה בספטמבר 1791 מסמך היסטורי חשוב מאין כמותו, "זכויות האישה והאזרחית", ושלחה אותו לאסיפה המכוננת על מנת שתקבל אותו כמסמך משלים להצהרה המקורית. הסוף צפוי – המסמך לא התקבל.
אז מהו המהלך שנחשב ל"פוליטי"? העובדה שהבאתי את סיפורה של דה גוז' או העובדה שהספר לא סיפר עליה? האם ההחלטה ללמד רק מה שבספר היא "א-פוליטית"? בעיני, כל אחת מהאופציות פוליטית. המהפכה הצרפתית שבספר מספרת נרטיב אחד ומתעלמת לחלוטין מאחרים. אסור לנו להתייחס לספרי הלימוד כ"ראה וקדש" ועלינו ללמד זאת גם את התלמידות/ים שהתקשו להאמין שסיפורה של דה גוז' אמיתי. שוב ושוב חזרו על המשפט "אבל זה לא כתוב בספר".
אולמפ דה גוז'
***
השימוש שנעשה במילה "פוליטי" בארץ שגוי בעיני. כאשר א/נשים אומרות/ים "פוליטי" הכוונה היא ל"מפלגתי". כלומר, אם ערכתי דיון על שוויון וחירויות בכיתה – זה לא "פוליטי", אבל אם אמרתי למי אני מצביעה – אז אני פוליטית. כאן מתחילה הבעיה. הרי המודעות הפוליטית של מורות/ים היא ספקטרום רחב הנע ממורות/ים ש"לא מתעניינות/ים בפוליטיקה" ו"לא מבינות/ים בזה שום דבר" ועד מורות/ים שנמצאות בחינוך בגלל אג'נדות חינוכיות ופוליטיות סדורות. אז מה עושות/ים? הרי גם כשמורה אומרת בכיתה ש"פוליטיקה לא מעניינת אותה" היא מביעה עמדה פוליטית. כשמורות מתעלמות משאלות פוליטיות בכיתה הן מציגות (גם אם זאת אינה כוונתן) מודל של אישה שמתעניינת בעיקר במרחב הפרטי ומשאירה לגברים את ההתמודדויות במרחב הציבורי.
יש גישות שונות בכל הקשור לחינוך ופוליטיקה. אחת הגישות המוכרות יותר היא זו של צבי לם שעושה הפרדה בין חינוך פוליטי שאמור לתת לתלמידות/ים כלים לניתוח המציאות הפוליטית לבין חינוך אידיאולוגי שמטרתו המרכזית היא גיוס התלמידות/ים לתמיכה בעמדה הפוליטית כזו או אחרת. לדעתי, הפרדה כזו היא מלאכותית ובלתי אפשרית לביצוע, ואני לא בטוחה שכלל ראוי לנסות לעשותה.
הרי החינוך כפי שאנחנו מכירות/ים הוא תולדה של המהפכה התעשייתית ואחת מהמטרות המוצהרות של החינוך הוא חיברות (סוציאליזציה). כלומר, מטרתו העיקרית של החינוך היא פוליטית מראשיתה – לחנך לדמוקרטיה, לאהבת המולדת, להפוך את התלמידים לאזרחים טובים וראויים (ועוד ועוד). אבל אולי אנחנו נמצאים כיום בעידן שבו כבר מותר "לשחרר" ולחנך לחשיבה ביקורתית, חשיבה עצמאית שלא פוסלת דעות מסוימות רק כי אינן נמצאות במיינסטרים במדינה? האם אי פעם נהיה מספיק בטוחים בעצמנו כדי לסמוך על התלמידים שלנו לחשוב בעצמם?
טניה קוסקין היא אשת חינוך פמיניסטית
המאמר התפרסם במקור ברוסית באתר רלוונט אינפו
