אחת השאלות המטרידות ביותר את ציבור המורות והמורים בימים אלה היא שאלת זהותו או זהותה של שר החינוך הבא. דפי הפייסבוק של ציבור המורות והמורים בישראל מלאים בניחושים לגבי זהותו של שר החינוך החדש, ובחששות רבים. בימים האחרונים הודיע ראש הבית היהודי נפתלי בנט כי הוא מעוניין בתיק, אך עד אז ליבתה התקשורת את חששות המורות והמורים בכתבות שהדגישו כמה אף אחד לא מתעניין בתיק החינוך וניסו לנחש למי יגיע התיק, אולי בלית ברירה.
המורות יודעות מדוע הן דואגות. תקופת כהונתו של שר החינוך האחרון, שי פירון, היתה קצרה יחסית (כשנתיים), אך במהלכה היו אין סוף כותרות על רפורמות במערכת החינוך. כעת המורות והמורים רוצים קצת שקט.
למי שלא נמצא בתוך בתי הספר ומערכת החינוך, אומר שב"שקט" כוונתי אינה חוסר עשייה או קיפאון. "שקט" אינו עצלנות ולמידה לא משמעותית. ב"שקט" במערכת החינוך כוונתי היא ליציבות, לתקופה ללא טלטלות, לתקופה של תחושת ביטחון, רצף והעמקה. תקופה שבה אפשר יהיה לתכנן לטווח ארוך – לתכנן שיעורים עד סוף השנה ולדעת שלא "יפילו" עלינו רפורמה או שינוי שיאלצו אותנו לשנות בהתאם ברגע האחרון. כבר עכשיו אנחנו שומעים שרפורמות שנכנסו לתוקף בשנה האחרונה, בוטלו. קשה להסביר למי שלא נמצא בתוך המערכת כמה אנרגיות ומשאבים מצריכה כל רפורמה שמתקבלת ואחר כך מבוטלת (תוך פחות משנה).
ציבור המורות והמורים יודע שכשמגיע שר חינוך חדש, יש לו אג'נדה, משנה סדורה, דברים שהוא רוצה לתקן. לרוב כל אלה אינם מתחשבים בשטח – לא במורות ובמורים וגם לא בתלמידות ובתלמידים. ספרי לימוד מתחלפים, פרויקטים משתנים, סיסמאות עפות באוויר ובפועל רבים לא מבינים על מה כל המהומה.
למסתכלות מהצד, שי פירון נראה שר חינוך מעולה – המון עשייה, תושייה, חידושים, חזון חינוכי. כל הדברים שכולן רוצות ומצפות משר החינוך. אבל לרבים מחברותי וחברי במערכת החינוך יש ביקורת ותחושות כעס כלפי השר היוצא. למרות שפירון הצהיר בכל הזדמנות שהוא מגיע מתוך מערכת החינוך, פעמים רבות ההתבטאויות שלו נשמעו מנותקות מהשטח. השמועות על הרפורמות המתוכננות הגיעו לציבור המורות והמורים (ולעתים אף למנהלות והמנהלים) דרך התקשורת, וגם כשהגיעו, אף אחד לא באמת ידע במה מדובר בפועל ובמה זה שונה ממה שעשינו עד עכשיו.
לציבור המורות והמורים היתה תחושה קשה שלמשרד החינוך יש ביקורת רבה עליהם – עד עכשיו לימדתם למידה לא משמעותית, עכשיו נעבור ללמידה המשמעותית. בנוסף, אחת הבעיות ברפורמות השונות היא המחיקה של כל הקיים. הרי לא ייתכן שבכל פעם שמגיע אלינו שר חינוך חדש הוא יחשוב ויתנהג כאילו הוא הראשון בתפקיד וכאילו עד שהגיע, דבר לא נעשה (ובטח שלא דבר משמעותי). חשיבה כזו הורסת את מערכת החינוך – את ההמשכיות, את הלמידה שלנו מהדברים הטובים שנעשו וגם מהדברים הפחות טובים שעדיף לא לעשות שוב. אנחנו, כאנשי חינוך, צריכים לדעת עוד יותר מאחרים כמה חשוב ללמוד מההיסטוריה, לכל הפחות להכיר אותה ובטח שלא להתעלם ממנה.
כולי תקווה ששר החינוך הבא, ייגש לעשייה מתוך תחושת שליחות אך גם בענווה ובכבוד לנשות ואנשי החינוך בשטח שפועלות ופועלים מתוך אהבה רבה למקצוע ולתלמידות ולתלמידים.
המאמר התפרסם במקור ברוסית באתר רלוונט אינפו.
טניה קוסקין היא אשת חינוך פמיניסטית
