מאוד מפתה להיכנס לדיון פוליטי עם תיכוניסטים. אני אוהבת לערוך דיונים כאלה עם כולם, אבל איתם זה הכי הכי. בכל זאת הם צעירים והעתיד שלנו וכל זה. הם יודעים שאני צריכה רק דחיפה קטנה, הם יעשו הכל בשביל לא ללמוד ומפה לשם – "המורה, למי את מצביעה?"
שאלה מכשילה? לא חושבת. כמו בנט, גם אני החלטתי להפסיק להתנצל. מצחיק אותי שמצביעי עבודה נחשבים – גם אצל התלמידים שלי – לשמאלנים עוכרי ישראל. מה הם היו חושבים אם היו יודעים שכמה מחברי מצביעים לחד"ש? אז אני מזדהה עם מרצ ואני אגיד את זה, דווקא לתיכוניסטים בשכונה שנחשבת מעוז הימין.
***
– "מה היא אמרה?? היא מצביעה לזועבי??"
מרצ, אמרתי. חנין זועבי במפלגה ערבית.
– "מרצ, העבודה, שמאלנים וערבים זה אותו דבר", ענה לי אחד התלמידים החביבים עלי.
– "לא אכפת לך מהמדינה? את אוהבת ערבים?"
אני אוהבת יהודים. עניתי. אני אוהבת אתכם. אתם תהיו חיילים עוד שנתיים. מדאיג אותי שאולי תילחמו. תגידו, איפה אנה? ברחה לשירותים בלי ששמתי לב?
***
אנה ניגשה אלי ביום ראשון בהפסקה לשאול אם אני מסכימה להגיד את הדעה הפוליטית שלי. בזהירות שאלתי למה והיא סיפרה שהשתתפה בשיחה של אחיה הגדול וחבריו, ושמעה דעות חדשות. "הם ירושלמים והם הסבירו לי כל מיני דברים על ערבים שלא ידעתי, שלא כולם שונאים אותנו, ושלפעמים הם מאוד מקופחים. אבל כשאני מנסה לדבר על זה בכיתה, ישר אומרים מוות לערבים ואין עם מי לדבר. הרגשתי היום שגם המורה כועסת עלי בגלל מה שאמרתי".
אפילו בחדר מורים נזהרים. אתמול שמעתי מישהי מסתייגת מבוז'י, חיכיתי שתהיה לבד ושאלתי למי היא תצביע. "אני בעוונותי מצביעה למרצ", היא ענתה בחשש מה. צחקתי ומניתי בפניה עוד כמה מורים "שמאלנים" והיא הזדקפה קצת בהקלה. לא צריך להתחבא מתחת לשולחן.
ביבי מעביר עוד שיעור בביטחון
***
– "אבל אם מרצ תהיה בשלטון, מדינת ישראל תיחרב".
מרצ היא לא מפלגה של שלטון, אמרתי. מרצ יכולה להשפיע על אופי הממשלה, ובכל מקרה, מרצ פועלת די הרבה גם מהאופוזיציה. אפשר בכלל לשים את כל הקטע הפלשתיני בצד. זה לא הדבר היחיד שקורה בחיים שלנו. אפשר לדבר על הקטע הכלכלי והחברתי. אפשר לדבר על העלאת שכר המינימום שחברי מרצ קידמו.
עכשיו הם בהו בי. "מה זאת אומרת כלכלה? את מצביעה לפי כלכלה?"
בוודאי. עניתי להם. אתם יודעים שהפערים בחברה עצומים, שהמשפחות שלכם נאבקות לגמור את החודש, שזוגות צעירים לא יכולים להגיע לדירה. נו, כל השיט הזה. הכסף הולך לטייקונים ולמוקדי כוח או בורח להתנחלויות, והחלוקה לא שוויונית.
"על מה את מדברת?" ענו לי. "מה שווה לנו כל הכסף שבעולם אם אין לנו ביטחון? רק ביבי נותן לנו ביטחון".
אבל אם האיראנים יזרקו עלינו פצצה, גם ברמת אביב וברעננה ייפגעו, אמרתי. אז למה בינתיים הם חיים יותר טוב מכם? למה הם יכולים לקבל שיעורים פרטיים ולהוציא ציונים טובים יותר? למה הם יכולים ללכת לאוניברסיטאות יותר טובות? לבינתחומי?
– "ההורים שלהם פשוט עשירים. איך זה קשור בכלל? את רוצה שהמדינה תתן לנו כסף לשיעורים פרטיים?"
אני רוצה שיחלקו את המשאבים במדינה באופן צודק יותר. שתקבלו יותר בחינוך, שהכיתות יהיו קטנות יותר, שבית הספר ייתן לכם יותר.
– "ואז מה? לא יישאר לביטחון? מה את רוצה? שתחזור השואה? למזלנו יש לנו את ישראל. ישראל קמה רק בגלל השואה. זה ההבדל בינינו ובין האשכנזים. אנחנו מוכנים להסתפק במועט, לחיות בצניעות. אבל שיהיה לנו ביטחון. זה הכי חשוב".
***
עמדתי בכיתה והסתכלתי עליהם. לא היה לי מה לענות. הבנתי שאני רואה את מה שעד היום רק קראתי עליו בעיתון: האנשים שביבי מחזיק מפוחדים ומבוהלים, רק טיפה מעל קו המים, מחכים לפצצה האיראנית, שונאים את כל העולם כי העולם, לדעתם, פשוט שונא אותנו.
הם לא חושבים שמגיע להם לחיות בשלווה ובנחת. הם אפילו לא מתלוננים "הבטחתם יונה". כנראה שבאמת לא הבטיחו להם כלום. בטח לא שלום.
הבנתי שהשאיפות שהיו לי כשהייתי בגילם – ללמוד, לגלות עולם, ליהנות מהכפר הגלובלי – לא מעניינות אותם. הם מעדיפים להיות סגורים פה, בין החומה של סיני לחומה של ירושלים, בין הממ"ד למקלט, העיקר להרגיש יהודים. ולבד. הכי לבד.
