בפתיחת התערוכה "עדיין אופטימיים" שאצרו צחי פרבר ועמיתיו במכון היט חולון לזכרו של אבא שלי, דודו גבע, אני אמורה לשאת דברים. מעיין בעלי אומר שזה אמור להיות גנרי – פתיחה נחמדה, אנקדוטה על אבא שלי, ותודות.
הבעיה היא שאבא שלי היה כותב בחסד ונואם אלוהי. הוא היה עולה לדבר, והכריזמה שלו היתה מציפה כל מולקולת חמצן באזור. לעזאזל, אני חושבת לעצמי, איך הוא לא פה לסייע לי.
***
יום השנה למותו תמיד יושב לי כמו עצם בגרון. זה עסק מתמשך וכשהוא מתקרב יש תקופה שבה אני מנסה להמשיך כאילו כלום, ומדי פעם נכנעת לעצב מטורף. התאריך הולך ומתקרב, ובינתיים המיילים שאני לא עונה להם הולכים ומתרבים, ולפעמים נדמה שהטלפונים לא פוסקים.
השנה, בגלל שמציינים עשור למותו, זה עמוס במיוחד. ספר, עוד ספר, עוד ספר, תערוכה, עוד תערוכה, יחצנים, שדרני רדיו. בשבוע שעבר ראיינו אותי לרדיו על "ספר מגוחך" (שיוצא עכשיו לאור בהוצאה מחודשת), אף על פי שאמרתי לתחקירן שלא קראתי אותו. כולם גם שואלים למה ברווז. כי זה נושך אותך ברגל, אני עונה. באמת, זה מה שהוא היה אומר.
***
בהספדים ובסרטונים שיוצרים חברים לזכרו של אבא בולטת בדרך כלל תקופת העיתונות שלו. אבל בשנותיו האחרונות אבא שלי לא עבד בתחום. הוא התגרש, עבר לדירת רווקים מאובקת, ונפגש עם כל מי שרק רצה לעבוד על כל מה שבא ליד במטרה להקים הוצאת ספרים אלטרנטיבית, שתוציא ספרונים בכל מיני גדלים לגילים שונים. הסלון שלו היה מדהים – מגוון ועשיר ויצירתי ומצחיק ומשמח ואופטימי. אני מקווה שהתערוכה הנוכחית, שמשתתפים בה כ-120 אמנים, תרגיש קצת כמו הסלון הזה. אני גם אוהבת לדמות אותה לקיר פייסבוק – מלא עבודות שקופצות כמו פוסטים וסטטוסים. אבא, לצערי, פספס את הכלי הזה.
***
כמה פירורים שאני זוכרת מהחיים שלו:
– הוא שנא אנשים ששורקים.
– הוא ממש אהב קרואסונים רגילים לא מחוממים ויכול היה לאכול חמישה ברצף.
– הוא עיצב את השלט שמבקש מבעלי הכלבים בתל אביב לנקות אחריהם, וככה הוא נמצא איתנו ומעלינו כל הזמן כאן, בעיר.
***
לפני כמה ימים ראיתי ביוטיוב סרטון שלו מתראיין בטוק-שואו ישראלי משנות ה-80 לכבוד יציאת הספר "דרדר במדבר". המראיין שאל אותו איך מאחורי החזות החמודה הזאת שלו מסתתר "ראש חולה". זה מה שהוא אמר. עוד חלק ממסכת ההשפלות.
בזמן האחרון גם פגשתי המון אנשים שלא יודעים מי הוא, וזה מתחיל באמת להרגיז אותי. אבל יש הרבה שכן מכירים, או שרק מתחילים להכיר אותו ומתאהבים באמנות שלו בשנייה. כי כמו שכתבתי לחברי לכיתה (שרובם אינם יודעים מי הוא), הוא היה אמן חתרני ונפלא, וגם – ואת זה כבר לא כתבתי להם – הסטיריקן הכי טוב בעולם עם שנינות, קסם וכריזמה, הומור, אינטליגנציה וכישרון, וכל זה יחד עם זוג ביצים ואנרגיות שלא ברא השטן.
יש המון אנשים נורא מוכשרים בזמן האחרון, עם כוחות ואמצעים ויופי של דברים. אני ממש אוהבת לחשוב שגם אם אין להם מושג מי הוא (אנשים נלוזים, לכל הדעות), הוא עדיין השפיע עליהם בלי שהם יודעים. או שאם לא, אז הם דומים לו בלי שהם קולטים. הם צריכים לדעת שהוא הלך בדרך הזאת קודם ולתת כבוד. זיונים כבר הם לא יכולים לתת כי הוא מת, אז לפחות כבוד.
***
למזלי הענק יש המון אנשים שעושים דברים בשביל שהמורשת שלו תמשיך הלאה. אני רוצה להודות להם, כי לי באמת שאין לי כוח כרגע, ואתם כל כך בעניין. אולי יום אחד נרים את הכפפה – נהפוך את הבית שלו לסטודיו פתוח למעצבים, עם מוזיאון קטן ובית קפה שמוכר קרואסונים פה בחצר האחורית, נפתח מלגה לאמנים צעירים עם עיריית תל אביב, אולי סטיריקנים סתם, ונצליח סופסוף לעשות מזה מקצוע. נעשה תערוכה בספריית העיתונאים בבית אריאלה ונתקע מיניאטורות שהוא עשה של יוסף, הברווז וחברים אחרים בבית השימוש ובברזיות של מוזיאון תל אביב. או שאולי נתחיל ביותר קטן – נשתול פרחים בקבר, נשחק שש-בש, נבשל שקשוקה, ונמשיך משם.
איך הוא פספס את הפייסבוק? דודו ותמי גבע